היי...
שלום. מעולם לא כתבתי או קראתי פה, וסביר להניח שמעבר להודעה הזאת ותגובות אליה (בתקווה שיהיו...) אני גם לא אעשה כך בעתיד. אני כותב עכשיו בעיקר כי אני מרגיש צורך לדבר ולשתף, אבל גם בגלל שאני מקווה לשמוע דעות או לקבל עצה טובה. אני בכלל לא יודע אם הגעתי למקום הנכון, אבל שם הפורום נשמע לי די מתאים. אז אחרי כל ההקדמות, אני אתחיל. השתחררתי מהצבא לפני כחצי שנה, וכיום אני די מובטל. מאז אני בקשר עם כמה אנשים ששירתו איתי, 3 בנים ו-3 בנות. כולם חברים די טובים שלי, מי יותר ומי פחות (כמובן שיש תקופות של עליות וירידות), אבל די מהר התפתחו אצלי רגשות קצת יותר עמוקים מאשר ידידות רגילה כלפי אחת הבנות. מדובר בבחורה צעירה, שרק התגייסה כשאני השתחררתי, אבל פער הגילאים בינינו בשנים (3) לא משקף את הפער באופי. היא צעירה במלוא מובן המילה, על כל הטוב והרע שיש בכך - קופצנית, ספונטנית, תמיד שמחה, ואני לעומת זאת, ידוע כ"זקן". תמיד מהורהר, דכאוני, "כבד" וכו'. (וכן, אני יודע שיש סיכוי סביר שהניגוד הזה הוא מה שמשך אותי מלכתחילה). בקיצור, הרגשות הלכו והתפתחו, ואני אמנם לא אמרתי מילה בנושא אבל גם לא נמנעתי לגמרי מלחשוף אותם, ע"י הערות ורמיזות שונות. בהרבה מקרים הרגשתי שיש מענה לכך מהצד השני ושגם היא שולחת רמזים ועקיצות כאלה. לאט לאט הלכתי והפכתי ישיר יותר באופן יחסי, אבל עדיין, בלי לומר שום דבר לאף אחד מהחבורה, עד כדי כך שזה הגיע למצב שבו כל השיחות ביני לבינה הם סוג של פינג-פונג של רמזים. בעיקרון, כאן היה אמור להגיע הרגע בו אני קופץ למים ומנסה את מזלי. אבל אני, למרבה הצער, הבחור בעל מנת הבטחון העצמי הקטנה ביותר בעולם (בדוק), ולא עשיתי כלום, מה גם שידעתי שאין שום סיכוי שקשר בינינו יצליח בגלל ההבדלים העצומים באופי בלב רציתי, אבל הראש הסתייג. ואז התחילה הנפילה. פתאום הילדה מתחילה להיות ממש מגעילה אלי, כשיצאנו כולם ואפילו בטלפון. ממש רוע מופגן בצורה שאי אפשר להתעלם ממנו. מייד הבנתי שהיא כנראה הבינה רק עכשיו מה היו כוונותי האמיתיות לגביה והחליטה "להוריד" אותי מהעניין. אז מה יש לי לעשות? קיבלתי, בעצב ובכאב, אבל קיבלתי. הבנתי את הרמז. במקביל התברר לי שהייתי מאוד שקוף ברמזים שלי וה"התאהבות" שלי בה כבר ידועה לכולם, כולל לה. זה כמובן רק חיזק את התחושה שלי שזו הסיבה להתנהגות המגעילה שלה. אלא שזה לא נגמר. היחס המגעיל נמשך ונמשך, עד כדי שכבר לא ידעתי מה לחשוב, אולי זה בכלל משהו אחר? בסופו של דבר זה הגיע לפיצוץ. ריב גדול, ואחרי זה תקופה מסוימת בלי לדבר, שהיתה לי מאוד קשה בהתחשב בנסיבות. גם דחיה וגם איבדתי מישהי שבינתיים היתה ידידה טובה שלי. ואז עשיתי את הטעות הגדולה. בשיחת הפיוס שהיא יזמה שמנו את הקלפים על השולחן. היא אמרה שהיא יודעת שאם היא תרצה אז אני ארצה שנהיה ביחד, אני אמרתי שזה לא לגמרי נכון (ובאמת, כאמור, ההיגיון שלי אמר כל הזמן שזה לא ילך), אבל הודיתי שיש משהו בדבריה. את השיחה סיכמנו בכך שהיא לא היתה בסדר, אבל רק כי היא רצתה לגרום לי להבין שזה לא יקרה, ואני מצידי הצהרתי שאמנם היו רגשות, אבל זה נגמר מזמן. כשאמרתי את זה חשבתי שלאט לאט הרגשות יעלמו ובאת נוכל להיות חברים טובים, אבל בדיעבד הסתבר שזה היה פשוט שקר, לה ולעצמי. מאותו יום אנחנו שוב חברים טובים ומדברים כל הזמן, ובינתיים אני מאוהב בה קשות. כל הקטע של ההיגיון טבע תחת גלי הרגש. אני רואה אותה מחייכת, ואני נשבר, אני מרגיש שאני רק רוצה לעשות לה טוב, לגרום לה לחייך. אנחנו מדברים בטלפון, והיא זורקת הערות כמו בהתחלה, מבחינתה בתמימות, ואני נקרע. לא ישן בלילות וכל היום בדיכאון. הזמן היחיד שאני מחייך בו זה כשאנחנו נפגשים או מדברים. אני ממש אוהב אותה, יותר מאי פעם, והיא לא רוצה אותי. בקיצור, זה המצב. ועכשיו הדובדבן. אני אמור לסוע לעבוד בחו"ל עם חבר. נפגשנו, בדקנו, דיברנו, והסיבה היחידה שאנחנו עוד בארץ זה אני. או ליתר דיוק, היא. אני פשוט מרגיש שאני לא יכול לקום וללכת. שום דבר אחר לא מעניין אותי. עד כמה שאני יודע, הבחורה לא ממש מעוניינת בחבר כי היא רוצה להיות "חופשייה" (כמו שאמרתי, זה האופי שלה). עד כמה שזה טיפשי אולי, זה דווקא נותן לי תקווה. משום מה יש לי אשליה שאולי לא אני הבעיה, ושבכל זאת יש לזה סיכוי. אני מודע לזה שאני קצת עיוור ולא מקבל את המציאות, אבל זה המצב. ככה אני מרגיש ואני חש צורך לנסות לנצל כל שבריר סיכוי שיש לי, כי כמו שאמרתי, זה מה שיש לי בראש. ואם אני יכול להוסיף משהו קצת שחצני - זה לא שהיא בחורה "מחוץ לליגה שלי" כמו שאומרים. לא יפהפיה מדהימה או בעת אופי נדיר. חלק מהאשליה שלי, ואני יודע שזה מגעיל אבל זה מה יש, מורכבת מהמחשבה ש"בסוף היא תתעורר ותבין שהיא רוצה אותי". עכשיו, לאלה מכם שהגיעו עד פה בלי להתייאש. מה אני אמור לעשות? אני יודע שהכי פשוט זה לסוע מחר, להתנתק ממנה ולשכוח מהעניין. כולם אומרים לי את זה. אבל הבעיה היא ש-א) אני לא רוצה לשכוח ממנה, אני רוצה אותה, ו-ב) גם אם לא, אני כן רוצה להישאר איתה בקשר. אז מה אתם אומרים? לנסות לגשש שוב אצל חברה שלה ואם לא אז לטוס? לדבר איתה ישירות ולסכן גם את הידידות שלנו? אולי בכל זאת לוותר על הכל, על מה שאני הכי רוצה, ולהשלים עם האמת? ואולי בכל זאת להישאר פה ולהלחם עליה (כמה קיטשי..)? תגובות ורעיונות (בעיקר מקוריים) יתקבלו בברכה. תודה רבה למי שהקדיש מזמנו לקרוא... לילה טוב...
שלום. מעולם לא כתבתי או קראתי פה, וסביר להניח שמעבר להודעה הזאת ותגובות אליה (בתקווה שיהיו...) אני גם לא אעשה כך בעתיד. אני כותב עכשיו בעיקר כי אני מרגיש צורך לדבר ולשתף, אבל גם בגלל שאני מקווה לשמוע דעות או לקבל עצה טובה. אני בכלל לא יודע אם הגעתי למקום הנכון, אבל שם הפורום נשמע לי די מתאים. אז אחרי כל ההקדמות, אני אתחיל. השתחררתי מהצבא לפני כחצי שנה, וכיום אני די מובטל. מאז אני בקשר עם כמה אנשים ששירתו איתי, 3 בנים ו-3 בנות. כולם חברים די טובים שלי, מי יותר ומי פחות (כמובן שיש תקופות של עליות וירידות), אבל די מהר התפתחו אצלי רגשות קצת יותר עמוקים מאשר ידידות רגילה כלפי אחת הבנות. מדובר בבחורה צעירה, שרק התגייסה כשאני השתחררתי, אבל פער הגילאים בינינו בשנים (3) לא משקף את הפער באופי. היא צעירה במלוא מובן המילה, על כל הטוב והרע שיש בכך - קופצנית, ספונטנית, תמיד שמחה, ואני לעומת זאת, ידוע כ"זקן". תמיד מהורהר, דכאוני, "כבד" וכו'. (וכן, אני יודע שיש סיכוי סביר שהניגוד הזה הוא מה שמשך אותי מלכתחילה). בקיצור, הרגשות הלכו והתפתחו, ואני אמנם לא אמרתי מילה בנושא אבל גם לא נמנעתי לגמרי מלחשוף אותם, ע"י הערות ורמיזות שונות. בהרבה מקרים הרגשתי שיש מענה לכך מהצד השני ושגם היא שולחת רמזים ועקיצות כאלה. לאט לאט הלכתי והפכתי ישיר יותר באופן יחסי, אבל עדיין, בלי לומר שום דבר לאף אחד מהחבורה, עד כדי כך שזה הגיע למצב שבו כל השיחות ביני לבינה הם סוג של פינג-פונג של רמזים. בעיקרון, כאן היה אמור להגיע הרגע בו אני קופץ למים ומנסה את מזלי. אבל אני, למרבה הצער, הבחור בעל מנת הבטחון העצמי הקטנה ביותר בעולם (בדוק), ולא עשיתי כלום, מה גם שידעתי שאין שום סיכוי שקשר בינינו יצליח בגלל ההבדלים העצומים באופי בלב רציתי, אבל הראש הסתייג. ואז התחילה הנפילה. פתאום הילדה מתחילה להיות ממש מגעילה אלי, כשיצאנו כולם ואפילו בטלפון. ממש רוע מופגן בצורה שאי אפשר להתעלם ממנו. מייד הבנתי שהיא כנראה הבינה רק עכשיו מה היו כוונותי האמיתיות לגביה והחליטה "להוריד" אותי מהעניין. אז מה יש לי לעשות? קיבלתי, בעצב ובכאב, אבל קיבלתי. הבנתי את הרמז. במקביל התברר לי שהייתי מאוד שקוף ברמזים שלי וה"התאהבות" שלי בה כבר ידועה לכולם, כולל לה. זה כמובן רק חיזק את התחושה שלי שזו הסיבה להתנהגות המגעילה שלה. אלא שזה לא נגמר. היחס המגעיל נמשך ונמשך, עד כדי שכבר לא ידעתי מה לחשוב, אולי זה בכלל משהו אחר? בסופו של דבר זה הגיע לפיצוץ. ריב גדול, ואחרי זה תקופה מסוימת בלי לדבר, שהיתה לי מאוד קשה בהתחשב בנסיבות. גם דחיה וגם איבדתי מישהי שבינתיים היתה ידידה טובה שלי. ואז עשיתי את הטעות הגדולה. בשיחת הפיוס שהיא יזמה שמנו את הקלפים על השולחן. היא אמרה שהיא יודעת שאם היא תרצה אז אני ארצה שנהיה ביחד, אני אמרתי שזה לא לגמרי נכון (ובאמת, כאמור, ההיגיון שלי אמר כל הזמן שזה לא ילך), אבל הודיתי שיש משהו בדבריה. את השיחה סיכמנו בכך שהיא לא היתה בסדר, אבל רק כי היא רצתה לגרום לי להבין שזה לא יקרה, ואני מצידי הצהרתי שאמנם היו רגשות, אבל זה נגמר מזמן. כשאמרתי את זה חשבתי שלאט לאט הרגשות יעלמו ובאת נוכל להיות חברים טובים, אבל בדיעבד הסתבר שזה היה פשוט שקר, לה ולעצמי. מאותו יום אנחנו שוב חברים טובים ומדברים כל הזמן, ובינתיים אני מאוהב בה קשות. כל הקטע של ההיגיון טבע תחת גלי הרגש. אני רואה אותה מחייכת, ואני נשבר, אני מרגיש שאני רק רוצה לעשות לה טוב, לגרום לה לחייך. אנחנו מדברים בטלפון, והיא זורקת הערות כמו בהתחלה, מבחינתה בתמימות, ואני נקרע. לא ישן בלילות וכל היום בדיכאון. הזמן היחיד שאני מחייך בו זה כשאנחנו נפגשים או מדברים. אני ממש אוהב אותה, יותר מאי פעם, והיא לא רוצה אותי. בקיצור, זה המצב. ועכשיו הדובדבן. אני אמור לסוע לעבוד בחו"ל עם חבר. נפגשנו, בדקנו, דיברנו, והסיבה היחידה שאנחנו עוד בארץ זה אני. או ליתר דיוק, היא. אני פשוט מרגיש שאני לא יכול לקום וללכת. שום דבר אחר לא מעניין אותי. עד כמה שאני יודע, הבחורה לא ממש מעוניינת בחבר כי היא רוצה להיות "חופשייה" (כמו שאמרתי, זה האופי שלה). עד כמה שזה טיפשי אולי, זה דווקא נותן לי תקווה. משום מה יש לי אשליה שאולי לא אני הבעיה, ושבכל זאת יש לזה סיכוי. אני מודע לזה שאני קצת עיוור ולא מקבל את המציאות, אבל זה המצב. ככה אני מרגיש ואני חש צורך לנסות לנצל כל שבריר סיכוי שיש לי, כי כמו שאמרתי, זה מה שיש לי בראש. ואם אני יכול להוסיף משהו קצת שחצני - זה לא שהיא בחורה "מחוץ לליגה שלי" כמו שאומרים. לא יפהפיה מדהימה או בעת אופי נדיר. חלק מהאשליה שלי, ואני יודע שזה מגעיל אבל זה מה יש, מורכבת מהמחשבה ש"בסוף היא תתעורר ותבין שהיא רוצה אותי". עכשיו, לאלה מכם שהגיעו עד פה בלי להתייאש. מה אני אמור לעשות? אני יודע שהכי פשוט זה לסוע מחר, להתנתק ממנה ולשכוח מהעניין. כולם אומרים לי את זה. אבל הבעיה היא ש-א) אני לא רוצה לשכוח ממנה, אני רוצה אותה, ו-ב) גם אם לא, אני כן רוצה להישאר איתה בקשר. אז מה אתם אומרים? לנסות לגשש שוב אצל חברה שלה ואם לא אז לטוס? לדבר איתה ישירות ולסכן גם את הידידות שלנו? אולי בכל זאת לוותר על הכל, על מה שאני הכי רוצה, ולהשלים עם האמת? ואולי בכל זאת להישאר פה ולהלחם עליה (כמה קיטשי..)? תגובות ורעיונות (בעיקר מקוריים) יתקבלו בברכה. תודה רבה למי שהקדיש מזמנו לקרוא... לילה טוב...
