היכן נפגשים עם האובדן?
לעיתים נראה לנו שחזרנו לתפקד "לנורמליות". ואלה שפוגשים אותנו לא יכולים לתאר ולראות את הסערה המתחוללת בתוכנו.
השבוע דיברתי עם חברה שלי על הרגעים האלה, שפתאום מדברים על משהו, או רואים משהו והכל צף ועולה ומשתק אותנו.
ואלה שסביבנו גם אם ירצו, לא יוכלו להבין.
בשבילם החיים המשיכו, מה שקרה נשאר מאחוריהם, ולתפיסתם גם מאחורינו.
אך ילד שאבד תמיד יהיה הילד שלנו, תמיד יהיה אתנו, בשמחה ובעצב, בשמש ובגשם. ולא משנה איפה נהיה או נעשה. הוא בלבנו.
מי שלא חווה את האובדן, גם אם יגיד שהוא מבין, ויגיד את המילים הכאילו נכונות. זה הרבה יותר מורכב ממילים ואירועים.
יש פה גם תחושות, רגשות, וקשר של אם לבנה/בתה הוא קשר שלא ינתק, הוא מעבר לזמן וגם את גבולות המוות הוא חוצה.
ולפחות לתחושתי הזמן שעובר רק מגדיל את הגעגועים והמחנק
לעיתים נראה לנו שחזרנו לתפקד "לנורמליות". ואלה שפוגשים אותנו לא יכולים לתאר ולראות את הסערה המתחוללת בתוכנו.
השבוע דיברתי עם חברה שלי על הרגעים האלה, שפתאום מדברים על משהו, או רואים משהו והכל צף ועולה ומשתק אותנו.
ואלה שסביבנו גם אם ירצו, לא יוכלו להבין.
בשבילם החיים המשיכו, מה שקרה נשאר מאחוריהם, ולתפיסתם גם מאחורינו.
אך ילד שאבד תמיד יהיה הילד שלנו, תמיד יהיה אתנו, בשמחה ובעצב, בשמש ובגשם. ולא משנה איפה נהיה או נעשה. הוא בלבנו.
מי שלא חווה את האובדן, גם אם יגיד שהוא מבין, ויגיד את המילים הכאילו נכונות. זה הרבה יותר מורכב ממילים ואירועים.
יש פה גם תחושות, רגשות, וקשר של אם לבנה/בתה הוא קשר שלא ינתק, הוא מעבר לזמן וגם את גבולות המוות הוא חוצה.
ולפחות לתחושתי הזמן שעובר רק מגדיל את הגעגועים והמחנק