היכן עובר הגבול?
בכל קשר, על רקע מקצועי, טיפולי, או אישי, בין אנשים, הבסיס ההכרחי לו הוא אמון. אמון של מטפל-מטופל, אמון של מעסיק-שכיר - לא ניתן להגזים ולומר שללא אמון לא קיימת האפשרות לקיום הדדי ולפעולה משותפת. ניתן אולי לומר שכל תורת האתיקה מבוססת על העקרון הזה: אדם או גוף נותן אמון באדם אחר ומצפה ממנו לעמוד במספר דרישות ולקיים מספר עקרונות, ומן הסתם גם האדם או הגוף האחר מצפה, במסגרת יחסי האמון, להתנהגות אתית - כמו למשל מתן תמורה כפי שהוסכם מראש.
מה יקרה אם אתם נחשפתם לסיטואציה שבה הופרה האתיקה - או הפרת אמונים, למעשה?
ודאי שכאשר יש בהפרת האמון משום סכנה לחיי אדם או נזק ישיר למישהו, חובתנו לעשות כל שביכולתנו על מנת למנוע את זה. השאלה שאני רוצה לדון בה כעת היא מה קורה כאשר אין סכנה לחיים, או סכנת נזק, נפשי או גופני, לאדם - אך בהחלט יש בו משום הפרה של כללי אתיקה, ואפילו כללים בסיסיים?
ננסח זאת כללית לפני שנרד לדוגמא ספציפית.
האם הייתם מדווחים על מקרה כזה? האם ישנן נסיבות שבהן הייתם מתעלמים מהחובה לדווח או לעצור את העניין (החל מחשש למעמדכם וכלה ביחסי רעות או קרבת משפחה עם מפר האמונים)? ואם כן, היכן עובר הגבול לגבי מוסריות הדיווח?
לדוגמה:
קב"ן שנותן פטורים תמורת כסף (סכום צנוע בן 4 ספרות...). הוא לא מזיק ישירות לחיי אדם, לא מועל באמון מטופליו, אך מועל באמון שהמערכת הצבאית נתנה בו כשהפקידה אותו על סינון פגועי הנפש מבין המתגייסים או המשרתים, וכמובן עובר על כל כלל של אתיקה מקצועית, כנגזרת מיחסי האמון בינו ובין הצבא.
אין ספק שהמעשה שלו פסול - השאלה היא היכן אנו, כצופים היודעים את העניין, ובהנחה שיש לנו יכולת השפעה, ממקמים את עצמנו? מה תפקידנו וכיצד היינו פועלים בסיטואציה כזו, או דומה לה?
בכל קשר, על רקע מקצועי, טיפולי, או אישי, בין אנשים, הבסיס ההכרחי לו הוא אמון. אמון של מטפל-מטופל, אמון של מעסיק-שכיר - לא ניתן להגזים ולומר שללא אמון לא קיימת האפשרות לקיום הדדי ולפעולה משותפת. ניתן אולי לומר שכל תורת האתיקה מבוססת על העקרון הזה: אדם או גוף נותן אמון באדם אחר ומצפה ממנו לעמוד במספר דרישות ולקיים מספר עקרונות, ומן הסתם גם האדם או הגוף האחר מצפה, במסגרת יחסי האמון, להתנהגות אתית - כמו למשל מתן תמורה כפי שהוסכם מראש.
מה יקרה אם אתם נחשפתם לסיטואציה שבה הופרה האתיקה - או הפרת אמונים, למעשה?
ודאי שכאשר יש בהפרת האמון משום סכנה לחיי אדם או נזק ישיר למישהו, חובתנו לעשות כל שביכולתנו על מנת למנוע את זה. השאלה שאני רוצה לדון בה כעת היא מה קורה כאשר אין סכנה לחיים, או סכנת נזק, נפשי או גופני, לאדם - אך בהחלט יש בו משום הפרה של כללי אתיקה, ואפילו כללים בסיסיים?
ננסח זאת כללית לפני שנרד לדוגמא ספציפית.
האם הייתם מדווחים על מקרה כזה? האם ישנן נסיבות שבהן הייתם מתעלמים מהחובה לדווח או לעצור את העניין (החל מחשש למעמדכם וכלה ביחסי רעות או קרבת משפחה עם מפר האמונים)? ואם כן, היכן עובר הגבול לגבי מוסריות הדיווח?
לדוגמה:
קב"ן שנותן פטורים תמורת כסף (סכום צנוע בן 4 ספרות...). הוא לא מזיק ישירות לחיי אדם, לא מועל באמון מטופליו, אך מועל באמון שהמערכת הצבאית נתנה בו כשהפקידה אותו על סינון פגועי הנפש מבין המתגייסים או המשרתים, וכמובן עובר על כל כלל של אתיקה מקצועית, כנגזרת מיחסי האמון בינו ובין הצבא.
אין ספק שהמעשה שלו פסול - השאלה היא היכן אנו, כצופים היודעים את העניין, ובהנחה שיש לנו יכולת השפעה, ממקמים את עצמנו? מה תפקידנו וכיצד היינו פועלים בסיטואציה כזו, או דומה לה?