הילדה היא זריחה שלא מכירה בשקיעתה / תמר הוכשטטר
מחשבות בעקבות ספר שירי הייקו לילדים
ספרה החדש של המאיירת והמשוררת לוסי אלקויטי מתואר באתר ההוצאה – ירח חסר – כ”ספר הייקו לילדים אבל לא רק להם”. הייקו היא שירה יפנית מסורתית, קצרה מאוד, הבאה לתפוס רגע קצרצר של התבוננות. מעניין אם כן, לנסות ולהבין מה כוונת ההוצאה, ואולי גם המשוררת, בכנותם את שירי הייקו בספר זה כ”הייקו לילדים”. האם ההפרדה בין ילדים ומבוגרים בסוג זה של פואטיקה רלוונטית בכלל? או שאולי זוהי הנטייה המערבית, לפרשנות, קיטלוג והפרדה, אשר מבקשת להבדיל בין שירי ילדים ושירי מבוגרים.
אלקויטי אחראית לכתיבה ולאיור גם יחד. בחלק מהמקרים השיר כתוב פעם בדפוס קריא בצד אחד של כפולת העמודים ואז שוב בקליגרפית מכחול בתוך כתמי צבע, בצד השני של הכפולה. האיורים, כמו השירים, צפים בתוך הדף הלבן, חצי שקופים, כמו על מנת לתאר בצורה חזותית את המטאפורה של השיר שהוא כעדשה שקופה, כמעט בלתי נראית, להתבונן דרכה על העולם.
אך ראשית מהו הייקו. החוקים מסבירים: שלוש שורות. בשורה הראשונה חמש הברות, בשנייה שבע הברות ובשלישית שוב חמש.
כוונתו של המשורר היא, כאמור, לתפוס רגע קטן לכאורה המציג גם עולם ומלואו. הייקו טוב יראה במבט ראשון כפשוט ואולי אף פשטני אך יתגלה בקריאות נוספות כמתאר הוויה של חיים שלמים. מבטו של משורר ההייקו מבקש להיות מזוכך, תמים, לבוא מן השקט של הזן ולהתבונן בעיניים חדשות בעולם.
מבקר השירה יותם ראובני מציין ש”ההייקו הוא תורת ההשתאות” והמבקר אלי הירש כותב שזוהי “צורתה הטהורה ביותר של השירה, טבעה הראשוני, המקורי, הבלתי מושחת”
הגדרות אלה משכו את תשומת ליבי כי הן הזכירו לי את המאפיינים שאנו נוטים לייחס לתקופת הילדות. אנו רואים בילדים יצירי טבע תמימים המתבוננים בעולם במבט ראשוני, משתאה, בלתי מושחת. משורר ההייקו, אם כך, הוא מבוגר שהצליח להצליל את עכירות מבטו ולהחזיר לעצמו את היכולת הילדית הראשונית להתבונן בעולם בתחושה של “אה!”.
ועוד מוסיף אלי הירש וכותב: ” כל מי שרוצה לברוח מהמימדים הריאליסטיים והמחויבים של אמנות השירה – מהזיקה שלה למוסר ופוליטיקה, לזיכרון היסטורי ותרבותי, לסכסוכים חברתיים, לרגש אלים ומתפרץ, לתשוקה, תסכול, כעס – מוצא מקלט בנווה המדבר הענוג והרוחני, המתוק כל כך, של ההייקו.”
מה זה אם לא תיאור שלכם, קוראים יקרים, הנמלטים אל ספרות הילדים בזכות סיבות אלו ממש? מתוך הצורך למתן את הממד הפרשני, המניפולטיבי שהשתלט על ספרות המבוגרים. ספרות הילדים, אם כן, כמו ההייקו, מבקשת לקלף מעל החוויה את שכבות הניסיון, האכזבה והמודעות, ולהציג אמת פשוטה לקוראיה.
אם כזה הוא גם ההייקו הלוא כל שירי ההייקו שירי ילדים הם.
ובכל זאת, כאשר ההגדרה “שיר ילדים” מונחת לפתחינו, אנו קוראים את השיר בצורה אחרת.
ורגע לפני שנבחן שני שירים מתוך הספר נוסיף עוד אלמנט חשוב בשירת ההייקו. לא פעם אותו רגע קטן-גדול מבקש דבר נוסף, להעיד על סופיות האדם ועל נצחיות העולם. אותה אנחת “אה!” שנבקש להוציא מפיו של המשורר והקורא, טוב שתכיל בתוכה פליאה אך גם ניחוח של עצבות מתוקה, הכרה בקטנות ובקץ הדברים הבלתי נמנע.
וכעת נתבונן בשירים:
בין בניינים – המקום. יכול לספר לנו על עמדת הדוברת המוצאת עצמה בין בניינים. הדימוי מתקשר לחיפוש אחר הטבע והטבעי בעולם הולך ונבנה, בעיור הולך וגובר. ואולי מדובר בזוג הורים נפילים כזוג בניינים, מרוחקים וקרים וילדה ביניהם?
מתפרצת בשקט – הפעולה. דבר והיפוכו. פעולה נמרצת, תזזיתית, רועשת שמתרחשת בשקט. או שאולי היא מתפרצת אל תוך השקט הזה בין הבניינים? ומי היא המתפרצת, הילדה או הזריחה ואולי הן למעשה אחת? כמו זריחה כך גם הילדה נמצאת בראשית חייה.
זריחה אדומה – הגיבורה. הצבע העז מעיד על חיות מול בניינים אפורים קרים, בין אם זו הילדה ובין אם זו השמש, מדובר בניגודים בינה ובין הדומם והקבוע. היא אחת, זמנית, מהבהבת, רגע פה ורגע במקום אחר ואילו הם, שניים לפחות ואולי יותר, מקובעים לעמדתם וחסרי חיות.
ההנחה שזהו שיר ילדים מקבע את הפרשנות שלנו לגבי גיל הדוברת ומכאן לפרשנות שמדובר בחיות ילדית וטבעית מול קיבעון תעשייתי ואולי הורי. יתכן שפרשנות זו לא הייתה עולה אם השיר היה נקרא כהייקו ללא הכוונה גילית.
אבל זוהי פרשנות מתוך עיניו של מבוגר, איך ילד יקרא את השיר הזה?
שירי ילדים רבים עוסקים בעונות השנה, בבעלי החיים, בהתבוננות בשלוליות, חלזונות, צפרדעים ועכבישים. כל מה שנגיש וקרוב לקומתו של הילד. כאלה ברובם הם גם שיריה של אלקויטי אך בכך הם לא שונים משירי הייקו אחרים המתייחסים לפעימות הלב הקטנות ביותר שבעולם.
השיר התחיל וכבר העכביש הולך. רגע ההייקו כה קצר שיתכן ועד שעלה על הנייר העכביש כבר הלך, איננו, אולי מת. למרות כל רגליו הכיוון הוא אחד – לקראת הסוף. סוף חייו. גם לשיר רגליים רבות, האותיות, ההברות, המשפטים, כולם רגליים שחורות על הדף הלבן וגם הן כיוונן אחד אל עבר סוף השיר. העכביש הולך אך השיר נשאר, מנציח את חייו ואת פועלו-הליכתו של העכביש. או שאולי זהו השיר הדומם שמסמל את המוות והעכביש ההולך, חסר המודעות, חסר היכולת להגות או לכתוב שירים, הוא החי האמיתי שכל הווייתו הישרדות לשם חיים?
תהיות אלה אינן תהיות של ילד. הילד, כמו העכביש, הוא יצור המבקש חיים בלי הצורך (עדיין) להטיל בהם ספק ולהכיר בהכרה העמוקה של סופיותם. האם מתוך כך הוא אינו יכול להעריך הייקו?
כמו שאני רואה זאת, העכביש כמו הילד, הוא מושא ההתבוננות של משורר ההייקו ולא כותבו או מפרשו. הילד, כעכביש, הנמל או המקק, גיבורי הספר של אלקויטי, ממשיך בדרכו הבלתי מודעת קדימה. חיותו אינה מחוץ לעולם כמו שהתבוננותו של המשורר מחייבת, ולכן גם אם יכתוב שירה, לעולם לא יעשה זאת מתוך כוונה להעיד על סופיות או נצח. זוהי פרשנות שתוכל להינתן רק בקריאה או כתיבה בוגרת. כמה בוגרת? ובכן, הרגע שבו יכיר המשורר או הקורא בסופיות חייו הוא רגע הבגרות הנדרש.
כך שההגדרה הנכונה יותר בעיני, אם אכן נדרשת כזו, היא “הייקו ילדים” (על משקל “מט ילדים”) במקום “הייקו לילדים”.
“הייקו ילדים” הוא שירה הנוצרת מתוך עיניו של ילד מדומיין או מתארת אחד שכזה, כמו השיר המתאר את העכביש. אך בד בבד אל לה לנטוש את המודעות הפרשנית הבוגרת המעניקה לה את הנפח לה היא זקוקה שהרי אם לא כן יוותרו השירים סתומים לעיני המבוגר ודלים לעיניו של הילד.
הפנקס כתב עת מקוון לספרות ותרבות לילדים