י ו נ י ת.
New member
הילדה הקטנה מאוד גדולה - בבקשה עצה
הילדה שלי בת ה-11 מתנהגת בבגרות שלא מוצאת חן בעיני, אני מתכוונת לבגרות בדפוסי התנהגות. לא יכולה לשים את האצבע לכך, אבל כל השקפה שלה והחלטה היא עושה לטווח רחוק, הבעות הפנים שלה בשיחה משדרות שפת גוף קשובה ובוגרת, כל מילה שנונה, רגישה לאנשים באופן שהיא מגלה דברים קטנטנים ונסתרים שאף אחד לא יבחין בהם, יש לה אבחנה והיא קולטת דקויות. היא פשוט אשה גדולה בגישה שלה לחיים, וזה לא טוב לי עם זה, כי כל מילה שלי, הערה, הצעה או משפט מתקבל בתשובה, ``אני מספיק גדולה, כדי לדעת מה עלי לעשות, מה אני אמורה להחליט, `` וזה גם מתבטא שכאשר היא צריכה ללכת וליסוע לעיר, או לחברה, או למסיבה, היא פשוט קובעת עובדה, ואומרת לי, שהיא הולכת, ושום דבר לא יימנע ממנה לעשות כרצונה, שוב, היא מדגישה, שהיא לא ילדה קטנה. עלי לציין שמדובר רק בדברים טובים, ולא רעים. הילדה ראתה אלימות מאז שהיתה קטנה , אנו הורים גרושים, היחסים עם האבא מעולים, היא מאוד אוהבת אותו, וגילויי האהבה הם גם לידי ולידו, אין חלילה משהו מעבר למה שהדמיון לוקח אותנו, (חלילה התעוללות מצידו כלפיה). בקיצור, הילדה גם היתה מעורבת איתו בהתיעצויות שונות בחיי, תמיד, וכל דבר, אפילו הקטן או הגדול, או הנורא ביותר, התייעצתי איתה מה לעשות וסיפרתי לה, היא לא פעם, בעבר, בהיותה ילדה בת ארבע, עזרה לי להמלט מאיומיו של אבא, בדרך לא דרך, בדרך מסוכנת, תימרנה איתי את ``אמצעי המילוט`` מהדלת האחורית, הכל, נתנה לי הוראות והיא כל כך קטנה. למרות הכל, היא ואבא בסדר גמור. לקחתי אותה לאבחון פסיכולוגי במכון שי, ושם אכן, נכתב שלילדה לא היה זמן להיות קטנה היא התפרצה להיות גדולה, מפנימה, מדחיקה, ומרגישה שהיא לבד בחיים ובמערכה, וחייבת לשרוד, אוהבת את ההורים, אך מתוך רגשות אשמה כלפיהם היא חוששת להפנות להם גב ובוחרת לתמוך בהם, כאשר אמא בעניה נתפסת כחלשה וכואבת, למרות שאני משדרת חוזק. אני יודעת שכל מה שכתבתי מבולבל, אבל זה מה שאני מרגישה כעת. בשורה תחתונה, אני מרגישה ``שיש לי עסק`` עם חברה גדולה ושטלנית, ולא עם ילדה קטנה. עוד אוסיף, שזה מתבטא גם בגישה שלה לילד שלי בן התשע. אני דואגת לעתיד, שלא יהיו לי עימותים איתה חלילה. למרות שמדובר ``בילדה`` עדינה באישיות שלה אבל לדעתי היא גם רגשנית ומתחשבת מידי באנשים, ויש לה נפש של ציפור, פצועה``. מי זו, הילדה הקטנה שלי? אני לא מכירה אותה ממש. יונית
הילדה שלי בת ה-11 מתנהגת בבגרות שלא מוצאת חן בעיני, אני מתכוונת לבגרות בדפוסי התנהגות. לא יכולה לשים את האצבע לכך, אבל כל השקפה שלה והחלטה היא עושה לטווח רחוק, הבעות הפנים שלה בשיחה משדרות שפת גוף קשובה ובוגרת, כל מילה שנונה, רגישה לאנשים באופן שהיא מגלה דברים קטנטנים ונסתרים שאף אחד לא יבחין בהם, יש לה אבחנה והיא קולטת דקויות. היא פשוט אשה גדולה בגישה שלה לחיים, וזה לא טוב לי עם זה, כי כל מילה שלי, הערה, הצעה או משפט מתקבל בתשובה, ``אני מספיק גדולה, כדי לדעת מה עלי לעשות, מה אני אמורה להחליט, `` וזה גם מתבטא שכאשר היא צריכה ללכת וליסוע לעיר, או לחברה, או למסיבה, היא פשוט קובעת עובדה, ואומרת לי, שהיא הולכת, ושום דבר לא יימנע ממנה לעשות כרצונה, שוב, היא מדגישה, שהיא לא ילדה קטנה. עלי לציין שמדובר רק בדברים טובים, ולא רעים. הילדה ראתה אלימות מאז שהיתה קטנה , אנו הורים גרושים, היחסים עם האבא מעולים, היא מאוד אוהבת אותו, וגילויי האהבה הם גם לידי ולידו, אין חלילה משהו מעבר למה שהדמיון לוקח אותנו, (חלילה התעוללות מצידו כלפיה). בקיצור, הילדה גם היתה מעורבת איתו בהתיעצויות שונות בחיי, תמיד, וכל דבר, אפילו הקטן או הגדול, או הנורא ביותר, התייעצתי איתה מה לעשות וסיפרתי לה, היא לא פעם, בעבר, בהיותה ילדה בת ארבע, עזרה לי להמלט מאיומיו של אבא, בדרך לא דרך, בדרך מסוכנת, תימרנה איתי את ``אמצעי המילוט`` מהדלת האחורית, הכל, נתנה לי הוראות והיא כל כך קטנה. למרות הכל, היא ואבא בסדר גמור. לקחתי אותה לאבחון פסיכולוגי במכון שי, ושם אכן, נכתב שלילדה לא היה זמן להיות קטנה היא התפרצה להיות גדולה, מפנימה, מדחיקה, ומרגישה שהיא לבד בחיים ובמערכה, וחייבת לשרוד, אוהבת את ההורים, אך מתוך רגשות אשמה כלפיהם היא חוששת להפנות להם גב ובוחרת לתמוך בהם, כאשר אמא בעניה נתפסת כחלשה וכואבת, למרות שאני משדרת חוזק. אני יודעת שכל מה שכתבתי מבולבל, אבל זה מה שאני מרגישה כעת. בשורה תחתונה, אני מרגישה ``שיש לי עסק`` עם חברה גדולה ושטלנית, ולא עם ילדה קטנה. עוד אוסיף, שזה מתבטא גם בגישה שלה לילד שלי בן התשע. אני דואגת לעתיד, שלא יהיו לי עימותים איתה חלילה. למרות שמדובר ``בילדה`` עדינה באישיות שלה אבל לדעתי היא גם רגשנית ומתחשבת מידי באנשים, ויש לה נפש של ציפור, פצועה``. מי זו, הילדה הקטנה שלי? אני לא מכירה אותה ממש. יונית