המכשפה מאיסטוויק
New member
הילדה שאני
אתה יושב מולי ושואל: למה? ואתה יודע את כל התשובות בעצמך אבל בכל זאת לוחץ שאגיד אותן בקול רם. ולי זה קשה. כל כך קשה להגיד דברים כאלו בקול רם. אז אני כותבת. זאת לא פעם ראשונה שניסינו, ומשהו אומר לי שגם לא האחרונה. מאז הפעם ההיא שהיינו ביחד עברה כמעט שנה, ושוב אנחנו מוצאים את עצמנו באותו המקום, כאילו הזמן לא זז בכלל. אתה חיכית לי. כל הזמן הזה עמדת בצד כמו צל. רצית לראות אם השתנתי. ואכן השתנתי, למדתי, גדלתי, אבל האם זה היה מספיק? כנראה שלא. הרוחות רפאים שהיו לי בראש לא נעלמו. הצלקות לא הגלידו, הכאבים לא נמוגו. הכל עדיין שם. והם תמיד יהיו שם. הם ילוו אותי לאורך כל חיי. אני אוהבת אותך מאוד, אתה דמות מאוד חשובה בחיים שלי ותמיד תהייה. כואב לי הלב כשאני חושבת מה היה יכול להיות בינינו אם...אבל יודעת שזה לא יכול לקרות עכשיו. שיש לי דרך ארוכה לעבור לבד לפני שנצליח לעבור אותה ביחד. אתה מבין, אני רוצה כל כך להיות איתך, משכנעת את עצמי שזה אפשרי כי אני יודעת מה יש לי בידיים, אני יודעת עד כמה נדיר אתה. אני לא חושבת שיצא לי להתקל בעוד הרבה אנשים כמוך במהלך חיי. אתה תומך, ועוטף, ובעל סבלנות אין סופית. אתה מוכן ללכת בקצב שלי, להתקדם לאט לאט, להיות איתי כשאני מתפרקת, ולסלוח כשאני אומרת דברים שאני לא מתכוונת אליהם. ולמרות כל זה, אני לא מצליחה לנצח את המלחמה הגדולה בראש שלי. המלחמה שמתנהלת בכל פעם שאני איתך, המלחמה שתתנהל בכל פעם שאני אהיה עם מישהו. ואולי יום אחד אני אצליח לנצח, אבל בינתיים היא מנצחת אותי. החששות והפחדים שבים ומנקרים בתוכי, לא נותנים לי רגע לנשום, עד שאני נחנקת ואין לי עוד אוויר בריאות. והשאלה שהכי מפחידה אותי היא למה? למה אתה עושה את זה? מה יוצא לך מזה? למה בן אדם נושא על כתפיו אחריות כל כך גדולה ואת הסיכון בלהישאר סחוט ריגשית, ללא כוחות? מה אתה כבר יכול לשאוב מקשר כזה? וזה לא נובע מחוסר בטחון עצמי, אני יודעת מה אני ומי אני. אני יודעת מה מאני שווה ומה מגיע לי. אני יודעת שמגיע לי בן אדם כמוך. אני יודעת שמגיע לי טוב.אבל מה אם מה שמגיע לך? האם מגיע לך לעמוד זקוף כל הזמן כדי לאסוף את השברים שלי? האם מגיע לך לא לקבל דבר, אלא רק לתת? ואני כל הזמן מתנצלת. מתנצלת על הכל. מתנצלת שלא יכולה להיות מי שרצית, או אולי מי שאני רציתי להיות בשבילך. ובאמת שזה נורא פשוט. כל מה שאני רוצה להיות זה נורמלית. להיות מסוגלת לתת בך אמון כמו בחורה נורמלית, להיות מסוגלת לאהוב אותך ולהעניק לך חום כמו בחורה נורמלית, להיות מסוגלת לבלות איתך את הלילה מבלי לראות את התמונות האלו בראש, התמונות שמעירות אותי כל לילה בצעקות, כמו בחורה נורמלית. להיות מסוגלת להרגיש את הידיים שלך עלי מבלי להיגעל או לפרוץ בבכי, כמו בחורה נורמלית. אז אתה רוצה לדעת למה? כי אני שונאת את הילדה הקטנה שבי, הילדה הקטנה והטיפשה ששתקה כל השנים ועשתה מה שאמרו לה. הילדה הקטנה שלא התנגדה אף פעם, שלא אמרה שלא טוב לה ככה, שזה לא נעים לה שנוגעים בה בצורה כזאת. ואת הילדה הקטנה הזאת הרגתי. ועכשיו היא מרחפת ביחד עם שאר הרוחות רפאים בתוך הראש שלי. וכשאני איתך, היא מצליחה לחזור. כשאני איתך, אני לא מסוגלת להגיד לך שאני לא מסוגלת, אלא עושה בכוח. כשאני איתך אני מרגישה שאני חייבת לך, ושזה דבר המינימלי שאני מסוגלת לתת לך. כשאני איתך, הילדה הקטנה קמה לתחייה. ואני לא מסוגלת לחיות איתה עדיין, אני קודם צריכה לסלוח לה. וזה יותר קשה מאשר שאתה תסלח לי. אז סליחה.
אתה יושב מולי ושואל: למה? ואתה יודע את כל התשובות בעצמך אבל בכל זאת לוחץ שאגיד אותן בקול רם. ולי זה קשה. כל כך קשה להגיד דברים כאלו בקול רם. אז אני כותבת. זאת לא פעם ראשונה שניסינו, ומשהו אומר לי שגם לא האחרונה. מאז הפעם ההיא שהיינו ביחד עברה כמעט שנה, ושוב אנחנו מוצאים את עצמנו באותו המקום, כאילו הזמן לא זז בכלל. אתה חיכית לי. כל הזמן הזה עמדת בצד כמו צל. רצית לראות אם השתנתי. ואכן השתנתי, למדתי, גדלתי, אבל האם זה היה מספיק? כנראה שלא. הרוחות רפאים שהיו לי בראש לא נעלמו. הצלקות לא הגלידו, הכאבים לא נמוגו. הכל עדיין שם. והם תמיד יהיו שם. הם ילוו אותי לאורך כל חיי. אני אוהבת אותך מאוד, אתה דמות מאוד חשובה בחיים שלי ותמיד תהייה. כואב לי הלב כשאני חושבת מה היה יכול להיות בינינו אם...אבל יודעת שזה לא יכול לקרות עכשיו. שיש לי דרך ארוכה לעבור לבד לפני שנצליח לעבור אותה ביחד. אתה מבין, אני רוצה כל כך להיות איתך, משכנעת את עצמי שזה אפשרי כי אני יודעת מה יש לי בידיים, אני יודעת עד כמה נדיר אתה. אני לא חושבת שיצא לי להתקל בעוד הרבה אנשים כמוך במהלך חיי. אתה תומך, ועוטף, ובעל סבלנות אין סופית. אתה מוכן ללכת בקצב שלי, להתקדם לאט לאט, להיות איתי כשאני מתפרקת, ולסלוח כשאני אומרת דברים שאני לא מתכוונת אליהם. ולמרות כל זה, אני לא מצליחה לנצח את המלחמה הגדולה בראש שלי. המלחמה שמתנהלת בכל פעם שאני איתך, המלחמה שתתנהל בכל פעם שאני אהיה עם מישהו. ואולי יום אחד אני אצליח לנצח, אבל בינתיים היא מנצחת אותי. החששות והפחדים שבים ומנקרים בתוכי, לא נותנים לי רגע לנשום, עד שאני נחנקת ואין לי עוד אוויר בריאות. והשאלה שהכי מפחידה אותי היא למה? למה אתה עושה את זה? מה יוצא לך מזה? למה בן אדם נושא על כתפיו אחריות כל כך גדולה ואת הסיכון בלהישאר סחוט ריגשית, ללא כוחות? מה אתה כבר יכול לשאוב מקשר כזה? וזה לא נובע מחוסר בטחון עצמי, אני יודעת מה אני ומי אני. אני יודעת מה מאני שווה ומה מגיע לי. אני יודעת שמגיע לי בן אדם כמוך. אני יודעת שמגיע לי טוב.אבל מה אם מה שמגיע לך? האם מגיע לך לעמוד זקוף כל הזמן כדי לאסוף את השברים שלי? האם מגיע לך לא לקבל דבר, אלא רק לתת? ואני כל הזמן מתנצלת. מתנצלת על הכל. מתנצלת שלא יכולה להיות מי שרצית, או אולי מי שאני רציתי להיות בשבילך. ובאמת שזה נורא פשוט. כל מה שאני רוצה להיות זה נורמלית. להיות מסוגלת לתת בך אמון כמו בחורה נורמלית, להיות מסוגלת לאהוב אותך ולהעניק לך חום כמו בחורה נורמלית, להיות מסוגלת לבלות איתך את הלילה מבלי לראות את התמונות האלו בראש, התמונות שמעירות אותי כל לילה בצעקות, כמו בחורה נורמלית. להיות מסוגלת להרגיש את הידיים שלך עלי מבלי להיגעל או לפרוץ בבכי, כמו בחורה נורמלית. אז אתה רוצה לדעת למה? כי אני שונאת את הילדה הקטנה שבי, הילדה הקטנה והטיפשה ששתקה כל השנים ועשתה מה שאמרו לה. הילדה הקטנה שלא התנגדה אף פעם, שלא אמרה שלא טוב לה ככה, שזה לא נעים לה שנוגעים בה בצורה כזאת. ואת הילדה הקטנה הזאת הרגתי. ועכשיו היא מרחפת ביחד עם שאר הרוחות רפאים בתוך הראש שלי. וכשאני איתך, היא מצליחה לחזור. כשאני איתך, אני לא מסוגלת להגיד לך שאני לא מסוגלת, אלא עושה בכוח. כשאני איתך אני מרגישה שאני חייבת לך, ושזה דבר המינימלי שאני מסוגלת לתת לך. כשאני איתך, הילדה הקטנה קמה לתחייה. ואני לא מסוגלת לחיות איתה עדיין, אני קודם צריכה לסלוח לה. וזה יותר קשה מאשר שאתה תסלח לי. אז סליחה.
