הילדה שלא נולדה - סיפור אישי

[moran121]

הילדה שלא נולדה - סיפור אישי ../images/Emo16.gif

23 בינואר 2003. תאריך לידה משוער של הנסיכה שלי. אבל מישהו חשב אחרת. אולי הגורל. אולי אלוהים. אולי היא. ההריון הגיע לאחר שנה של ניסיונות טבעיים, ועוד 2 טיפולים. בחילות מבוקר עד ערב, עייפות תמידית, ואושר, אושר ללא סוף. הכל נגמר בשבוע ה- 12. בדיקה שגרתית, יש בעיה, צריך להפסיק את ההריון. כולם מכינים אותנו להתמודד עם התופעות של ההריון, כאבים בלידה, טיפול בתינוק. אף אחד לא מכין אותנו לאבדן כזה. אולי כי לא כיף לשמוע, אולי כדי לא להפחיד. וכאן הרגשות נכנסים לפעולה. קודם רגשות אשם – אולי עבדתי קשה מידי, אולי בלעתי כדור שאסור בהריון, אולי הייתי מאושרת מידי, ומישהו לא אהב את זה. אח"כ תחושת האובדן – איך חוזרים לחיים? איך מתחילים שוב ליהנות מהדברים הקטנים שגרמו לנו קודם לחייך? איך כ"כ הרבה נשים מצליחות להתמודד עם זה? וההורמונים המשתוללים. בעבודה שלי יש מס´ נשים בהריון. חלקן החלו מעט לפניי, חלקן מעט אחריי. וכולן כבר עם בטן. מאושרות. ואני נותרתי מאחור. לא בטן, לא בחילות, לא אושר. חלל אחד גדול. כבר עברו 3 חודשים, ואני מנסה להתרומם מהכאב, כי יש בשביל מה. יש לי בעל תומך ואוהב, יש עבודה מכובדת, ויש חברים נהדרים, וכמובן התקווה שיהיה בסדר. שבפעם הבאה נצליח. אבל מידי פעם אני שבה ומתרסקת. רק לפני שבועיים נודע לנו שזו הייתה בת. ואז הפצעים, שכבר החלו להגליד, שוב נפתחו. פתאום יש לה זהות. יש לה פנים. כל יום אני מדמיינת אותה, בהירת שיער, תכולת עיניים, עם חיוך תמידי, שוכבת בעגלה, לבושה בשמלה לבנה. שמלה של נסיכות. והדמעות זולגות. אני מחבקת את כולכן

, בנות אמיצות, שנאלצות להתמודד עם הדבר הכי נורא. מאחלת לכולנו שלא נאבד תקווה, ושניפגש במהרה בפורום השמח- הריון ולידה. מורן.

 

[תמי ס]

זה כל כך עצוב - כל כך כואב

ואני כל כל מבינה אותך, כל התקוות, החלומות... הכל התנפץ והחיים כאילו ממשיכים, אבל הפצע שותת דם וכל תזכורת מחזירה אותנו אחורה לרגע הנורא, לידיעה שנגמר. תאריכים, תאריכים, כל תאריך מזכיר לנו דבר מה, מועד הלידה המשוער, מועד הבדיקות, מועד המחזור האחרון לפני האושר, מועד הפסקת ההריון. והחלל הנורא שנפער, הבור העמוק, האם נצא ממנו?

 

[ריקי29]

../images/Emo16.gif../images/Emo7.gif

 

[1ויוי]

כל כך איתך

קוראת את דבריך וכל כך מבינה , את זרה ובכל זאת כל כך כואב גם הנסיכים שלי , פירות של שנות טיפולים , היו צריכים להיוולד בינואר הקרוב , אבל הם הקדימו יותר מדי . רגשות האשם , גם אם הם לא הכי הגיוניים מלווים אותי . אצלי הכל עוד טרי אז קשה לי לעודד ולומר ששוב חוזרים לחיים וששוב מתחילים להנות מהדברים הקטנים .יש ימים של עליות ויש ימים של נפילות , בדבר אחד אני מאמינה שלמרות שלא אשכח אותם לעולם , תינוק בריא יגרום לי לחיות מחדש . מצטרפת לתפילתך לא לאבד תקווה .

 

[moran121]

תהיי חזקה...../images/Emo24.gif

הימים הראשונים הם הקשים ביותר, ומלווים בהמון דמעות והרגשה שאין יותר טעם לחיים. היום לאחר 3 חודשים אני מתחילה לחזור לעצמי, למרות שזה תמיד נמצא אי-שם בתודעה ולא מרפה. ההנאות אינן שלמות כמו פעם. מחזקת את ידייך ומאחלת לך הצלחה והמון אושר. מורן.

 

[אינשם 1]

מורן

מעניין שעוד משהי ספרה לי על שלושה חודשים אז מתחיל לקרות משהו אחר. אני מרגישה בדיוק כמוך. ונמצאת רק תשעה ימים מהאיבוד. כל יום הוא התמודדות מפתיעה. גם אם אני מנסה לא להכניס את החוץ בלי מוסיקה בלי אור בלי טלפונים משהו מתפרץ מפנים בכי ענק אני תנין גדול אני בוכה להתפקע גם לי היתה ילדה וגם אצלי היא משורטטת בדמותי. אני עוד לא עוזבת וותרתי כי הכריחו אותי כי לא היתה ברירה כי היא היתה חיה. אני מבינה אותך ויכולה כרגע רק במעט להתגבר על עצמי. מתישהוא לא עכשיו אנסה שוב בודאי שגם את. בתקוה שהפעם הכל יהיה תקין ואפשר רק יהיה לאהוב אותה עוד ועוד ועוד. בתקווה שתהיי חזקה ולא תכבי את הנר בהמון אמונה שזה לא מה שיקרה בפעם הבאה הרבה טוב אני

 

[morinbar]

../images/Emo24.gifמבינה ומזדהה עם כאבכם

ורוצה לאחל לכם המון טוב, אושר, בריאות ומזל. אנו אבדנו תנוקת בגיל 4.5 חודשים (בינואר 2001 )ובאוגוסט "חגגנו" למור יום הולדת שנתיים

לפעמים הימים קשים והלילות עוד יותר... והחים, כמה מוזר ממשיכים כאילו כלום לא השתנה למרות שחיינו שונו ללא הכר, ואנו איננו אותם אנשים... וענבר

איננה פיצוי, תחליף או ממלאת מקום. ענבר היא ענבר עם כל הקסם. והיא בהחלט מביאה אושר לחיינו(שאיבדו את תמימותם). מאחלת לכם אושר, בריאות ושה-

שוב תאיר את חייכם.

 

[e k]

מורן יקרה

אני כבר חצי שנה אחרי ועדיין מתרסקת. כמה שכואב אסור לך להאשים את עצמך, אין לך שליטה זה הדבר הכי חשוב שקורה לנו בגוף ואין שליטה. והחוסר אונים רק הולך וגדל. אני מקווה שתמצאי את הכח לחזור לטיפולים ולנסות שוב. ושהפעם הסוף יהיה שונה

 

[קטיה 007]

קבלי../images/Emo24.gif ענק

משתתפת בצערך. חשוב הוא שתדעי שלמרות מה שעברנו (ועדיין עוברות) יש תקווה בסוף ויש הצלחות לא קטנות (ראי ההודעה בקשר לקרן) והאושר דופק גם בדלתנו אך עם זאת עדיין מידי פעם אנחנו נשברים וחוזרים צעד אחורה. שמחה לשמוע שיש לך אנשים מסביבך המבינים ותומכים לא כולם זוכים לסביבה שכזו. מאחלת לך לעבור במהרה לפורום השכן קטיה

 

[פילה סגולה]

התאריך של הנסיכה שלך נושק לשלי

מורן שלום גם אני איבדתי נסיכה לפני כשלושה חודשים בשבוע ה-12. התאריך המשוער שלי היה 24 לינואר. אולי זאת הסיבה שהסיפור שלך כל כך צימרר אותי ואלוי זו "סתם" ההזדהות האוטומטית שאני חשה עם כל אחות לצרה. שלושה חודשים אחרי, נצח של זמן, מקום אחר לחלוטין בחיים ובעצם כאילו כלום, אני עדיין שם. חברה טובה שלי, צמודתי בהריון, ממשיכה לטפח כרס מקסימה ובתוכה ביתה, חברות אחרות כבר הרו. חברה טובה בישרה לי היום (למזלי בטלפון) כי היא בהריון ואני מגלה כי אני מצליחה ממש לשמוח ולייחל רק להריונות של אחיותי לצרה, כאלו שכבר איבדו הריון. אני חושבת כי לראשונה היום הרגשתי את הצביטה בלב עוד לפני השמחה בשביל חברתי ולא קל לי עם זה. אולי זאת העובדה שאני עדיין לא במקום בו רציתי להיות ואולי זו סתם תוגה מצטברת. מאחלת לך מורן התחלות חדשות מתי שזה יתאים. העצב והאובדן תמיד יהיו כאן, נדמה לי שהם תופסים נפח אחר עם הזמן, אבל תמיד יכולים "להתנפל" סתם כך משום מקום. ואת השאלה "איך מתמודדים" כולנו שואלות כאן, ביחד, ואולי זאת הדרך היחידה לשרוד. אנחנו כאן. תמיד. גם כאשר נשודרג לפורום הסמוך והנחשק.

 

[גל חדשה]

המון כוחות

הי מורן האובדן הוא קשה ועצוב מניסיון אישי,אבל....חייבים להמשיך קדימה לשאוב כוחות לחשוב על הפעם הבאה שהלוואי ותגיע במהרה,להמשיך ולשאוף למטרה עם כל הקשיים שבדרך.הרבה אופטימיות,להעסיק את עצמך עם דברים שעושים לך טוב,לצאת מהשיגרה להיות עם אנשים שעושים לך טוב.זאת הדרך לשרוד.

 

[shleva]

הלידה שהייתה צריכה להיות בתחילת פבר

פעם ראשונה שאני כותבת בפורום הזה. גם אני הייתי אמורה ללדת בסוף ינואר - תחילת פברואר 2003 אני אחרי אינספור פרוצדורות ניתוחיות בעקבות מום ובעיות ברחם והצלחתי סוף סוף להכנס להריון במסגרת טיפולי פוריות והכל נראה והיה תקין לחלוטין, ואז ללא כל התראה מוקדמת צוואר הרחם שלי נפתח החלה ירידת מים ואיבדתי את ההריון פשוט לא האמנתי שזה קורה לי. זה קרה בשבוע ה- 19 להריוני אחרי שסקירת מערכות הייתה תקינה לחלוטין וכל הרופאים שבדקו אותי היו מאוד אופטימיים לגבי הצלחת ההריון, אני פסימית מטבעי אך כשראיתי שהכל תקין כבר הפכתי אופטימית, חלבון עוברי יצא מצויין זאת הייתה תינוקת מושלמת חזקה וכמהת חיים להפליא, ברגע האחרון לפני שחיברו אותי לאינפוזיה עם חומר יוצר צירים עוד היה לה דופק והיא התנועעה ברחם במעט מי השפיר שנותרו לה, והרופאים פשוט היו צריכים להרוג עוברית בריאה לחלוטין. אני עברתי כבר הפלה פעם בשבוע 9 להריון אך אז זו הייתה הפלה טבעית כי העובר אז הפסיק להתפתח בשבוע 7 בערך.הפעם הייתי בטוחה שאם קרה לי נס כזה זה יהיה כבר נס עד הסוף ולכן הכשלון כל כך צורב הפעם כי הייתה אשליה כל כך מתוקה. אני התעקשתי לראות את התינוקת לאחר שיצאה ללא רוח חיים ב"לידה" ויש שירים שמזכירים לי את פניה היפות כשאני שומעת אותם ברדיו. כיומיים לאחר ה"לידה" והגרידה החזה התמלא לי בחלב שהיה מיועד לתינוקת המקסימה והמתוקה שלי ולא היה גבול לעצב שלי. אני שמעתי שמומחי ivf נמנעים מלזרוק עוברים בני יומם שהוקפאו אך עובר בן 19 שבועות שזה כמעט תינוק אין להם בעיה לזרוק משום מה. דבר כזה הוא פצע מדמם לכל החיים. לעולם לא אוכל לשכוח את המתוקה הזאת, ואף תינוק לא יוכל להחליף את מקומה. הרצון להכיר את התינוקת הזאת, לגדל אותה ולפנק אותה הוא עצום. לא נראה לי שאפשר להתגבר לגמרי על הטרגדיה הזאת, למה אין תקנות שמחייבות רופאים להזהיר מראש על אי ספיקה של צוואר הרחם? למה צריך ללמוד על כך דרך הפלה אכזרית כל כך? עם כל ההתפתחות בתחום הרפואה בכלל ובתחום הגינקולוגיה בפרט עדיין נשים צריכות לעבור סבל נוראי שכזה שניתן לנסות למנוע אותו ע"י תפירת צוואר הרחם.

 

[shleva]

תוספת לתגובתי הקודמת

מורן אני מצטערת, מרוב ששקעתי בסיפורי הזוועתי שכחתי לאחל לך ולכל אחיותינו לצרה שבאמת נמשיך לנסות ולהשתדל ושלא נאבד תקווה ,שלא נשקע למצב שישתק אותנו מלהמשיך ולנסות, כי בסוף נצליח. מי יתן ולכולנו תהיה האנרגיה להמשיך ולהשתדל להגיע למטרה הנכספת- ילדים בריאים ןמקסימים. שאכן נפגש כולנו בפורום הנחשק הריון ולידה. אחרי המקרה שקרה לי אני מבינה כמה מוגנים הם הזוגות שלא נאלצו להתמודד עם אובדן נוראי שכזה. החזרה הבייתה מבית החולים בידיים ריקות ועם לב שבור הייתה לי קשה כל כך.

 

[shiri_koren]

אוי, ממש החזרת אותי אחורה

לפני חודשיים עברתי אירוע ממש דומה לשלך. היתה לי ירידת מים פתאומית בגלל מחיצה ברחם ועברתי לידה מוקדמת. גם לי היה עובר בריא וחזק בתוכי, גם אצלי זה היה אחרי טיפולי פוריות רבים, גם אני חשבתי שסוף סוף הגיע האושר, וגם אני כואבת את האובדן של העובר המושלם שלי שכמה שעות לפני הלידה ראיתי אותו חי בתוך שק ריק ממי השפיר, ככה נפרדתי ממנו. עברו חודשיים, אין יום שאני לא חושבת עליו אבל אני כבר בדרך חזרה לטיפולים. המחיצה הארורה הוסרה לפני שבוע וחצי והתברר שתפסה שני שליש מהרחם והמקום שנשאר לעובר היה נורא קטן ולא היה לו שום סיכוי. אז חייבים להיות חזקים ולהמשיך הלאה אני בפעם הבאה אבקש גם קשירת צוואר למרות שכשבאתי לבית חולים אחרי ירידת המים הצוואר היה ארוך (5 ס"מ). בהצלחה לכולן שירי

 

[שוקק35]

למורן ../images/Emo24.gif

בתור אב לבן שנולד ומת אחרי שלושה ימים וכל הסבל שעברנו אני מחזק את ידייך ושולח לך ברכת החלמה מהפצע הפיזי אבל יותר מהפצע הנפשי אני יודע כמה קשה המצב,אבל עיצה לי אחת אלייך והיא מתוקה , אל תספרי ואל תחשבי על תאריך הלידה המשוער כי זה רק יקרע אותך מבפנים וכל מה שנותר לי לאחל לך שתיכנסי להריון כמה שיותר מהר וכולי תקווה שההריון הבא יהיה מהר ומוצלח ותוכלי להתנחם בזרועותיו של תינוק/ת שיאירו לך את היום באור חמה מבריק שתשכחי מכל צרותייך בהרבה אהבה ותמיכה

שוקק