הילדים! מושקע! כלום להכנס!
הילדים סימני החיים היחידים בחצר הן היללות, הבכיות והזעקות. משאך יורדת החשיכה נשמעות בכיותיהן של אסופים המתייסרים ברעב ובקור בלי כסות לגופם ובלי מחסה לראשם. מעלות השחר עד ליל יושבים הם או שוכבים על מדרכה כלשהי בסביבה פושטים זרועות דקות ורזות כקנה וצועקים: "רחמנות, יהודים, רחמו עלינו, כי איננו יכולים עוד לסבול, תנו רק חמישה גרושים שדי בהם לקנות תה חם, כי אנחנו קופאים מקור..." מבוקר ועד ליל. בערב מתגנבים הם לשער ששומר הבית בו אינו משגיח בהם, ממהרים לקצה המדרגות למעלה ומוצאים להם מקום לישון באדן החלון. ואולם, לשומר הבית עיניים חדות והוא סוקר קומה אחר קומה ופינה אחר פינה ומגיע אליהם. הנה פלשו ילדי רחוב מלאי פצעים על פצעיהם הפתוחים ומחלותיהם המדבקות, והם יפיצו אותם בבית שממילא לקו יושביו במחלות, ועתה עליו מוטלת החובה לגרשם. הם מתחננים לפניו בתנועות הכנועות ביותר לרחם עליהם, וזאת מתוך שביב של תקווה, אך לשוא. הם מסולקים משם באכזריות המציינת רק חלשים, מוכים ונרדפים, שליבם נהיה גס במוות. אין עזרה להם. בכיות האסופים חסרי הבית מרעידות לב אדם ופולחות את דממת הליל. היללות מרחפות בחלל ומרעידות כקול אחרון של חליל שבור וגווע. ולמחרת תמצא גוויה מתה, פגר מת ברחוב. (מתוך מראות מן הגטו מאת פרץ חסידא שפורסם ב"לחיות בכבוד ולמות בכבוד", ינואר 1942) הילדים ילדים רבים, כמעט עירומים, שהוריהם נפטרו והם יושבים ברחובות עוטי סמרטוטים, גופיהם כחושים להחריד, ועצמותיהם נשקפות מבעד לעורם הצהוב כעין הקלף. זהו השלב הראשון של מחלת הצפדינה. בשלב הסופי של אותה מחלה איומה הגופות הקטנים נפוחים ומכוסים מורסות מוגלתיות. אחדים מהם איבדו את אצבעות רגליהם. הם מתגוללים על הארץ ונאנקים. שוב אין חזותם כבני אנוש. דומים הם יותר לקופים מאשר לילדים. אין הם מבקשים עוד לחם, אלא את המוות לבדו. (מרי ברג / גטו ורשה, יומן) הילדים שמוליק חזר היערה, בא אל בין השיחים, השתטח על מצע עלים יבשים מתחת למילה עבותה ושקע בהרהוריו הנוגים. עקיצה חדה בזרועו הרעידה אותו. הפשיל את שרוול חולצתו ומצא על זרועו כמה נמלים אדמדמות. הוא מעך אותן וזרקן ארצה. הביט על סביבו וגילה קן נמלים בשכנותו. שמוליק ישב על אבן והחל לעקוב בענין רב אחרי התכונה שמסביב לקן. הנה נמלה אחת קטנטונת גוררת קנה קש או גבעול גדול ממנה פי כמה. נמלים אחרות טורחות להזיז בצוותא גלל צאן שוודאי נראה להם כאוצר יקר. בראותו את מאמציהן עולים בתוהו, נטל מקל וגילגל את האוצר לעבר הקן. בן רגע עטו עליו נמלים רבות וכיסוהו מכל הצדדים. טוב להיות נמלה מלהיות יהודי, - חלפה מחשבה בראשו - לנמלים יש בית. הן יודעות מה עליהן לעשות. ואני מה אעשה מחר-מחרתיים? (מתוך הילדים מרחוב מאפו, שרה נשמית) הילדים סרבו למות האלינה סיפרה לי דברים, שאיני מסוגלת לחזור עליהם. זכרם בלבד מכאיב את ליבי. כשנכנסה לתעלה הקיפו אותה ילדים רבים. הם נשקו לה בידיה, משכו בכנפות מעילה והתחננו: קחי אותנו איתך! לא אבכה! אתנהג יפה! אני גם כן רוצה לחיות! גם אני! אף הקטנטנים ביותר הבטיחו שיתנהגו בנימוס, שלא יבכו. כל כך נבונים היו הילדים! הם הרגישו שהם נידונים לכליה.... שאר האוכלוסיה בגטו נדונה לכליה. הכל ידעו זאת והביטו באימה אחר היוצאים. אך איום מכל היה גורלם של הילדים. על האמהות נאסר לקחתם איתן למחנה. חסד אחד עשו עמן הגרמנים: הן יכלו להשאר בגטו ולהישמד יחד עם הילדים. הגרמנים אף היו מתגרים בהן: חוטפים ברחוב ילד שבוכה, נטפלים לאישה שמזדמנת שם ושואלים: "ילדך הוא? רוצה להישאר איתו כאן?" נמצאו אמהות שהתכחשו לילדים. לא רצו למות... אך רבות הרבה יותר בחרו בדרך המוות. היו מקרים שגם האב וגם האם הלכו מרצונם למות עם ילדם. בביתנו התגוררה אשה אחת, אם לילדה יפיהפיה בעלת שערות בלונדיניות, קלועות יפה לצמה. למרות שהיו בעלי כרטיסי עבודה טובים נשארו בגטו ונשמדו יחד עם בתם. הילדים פחדו מאוד למות לבדם. אף הפעוטים התחננו כי לא יעזבו אותם לנפשם ברגעיהם האחרונים. (מתוך ספרה של ל. קיכלר - זילברמן "אנו מאשימים") ילדים בשואה כמיליון וחצי ילדים ניספו בשואה. ילדים שלא זכו להגיע לבגרות ולהגשים את זכותם לחיות, לחלום חלומות, לאהוב, לשחק ולצחוק. השנה, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה החל ביום ב' 5.5.97 (כ"ח בניסן התשנ"ז), יועלה על נס סיפורם של אותם מאות אלפי הילדים שניספו ושל אלו שהצליחו בדרכים שונות לשרוד וניצלו. גורלו של הילד היהודי בשואה, אם בגטאות, אם ביערות אם במחנות, היה אכזרי וקשה במיוחד. הוריו ומשפחתו הקרובה לא יכלו להעניק לו את הביטחון וההגנה שכל הורה מבקש להעניק לילדו. הילד הקטן לא זכר את החיים שמחוץ לחומה, לא זכה לראות שדה פתוח, עץ מלבלב, אגם מים ובעלי חיים. לא שמע סיפור ולא צלילי שיר הנושאים עמם צהלה ותקווה. הילד והילדה לא הבינו מדוע כולם מתהלכים קודרים, מדוע הכל אסור, ומדוע כל בקשותיהם ותחנוניהם נענים ב"אין" ו"לא".... מדוע קר כל כך והרעב אינו מרפה. נפשם של הילדים יצאה אל מחוזות הילדות ולעיסוקי ילדות רגילים. דוד רובינוביץ' ילד מכפר ליד קילצה שבפולין, עוד הספיק לכתוב ביומנו באוגוסט 1940: "במשך ימי המלחמה אני לומד בעצמי בבית. כאשר אני נזכר שהלכתי לבית הספר בא לי לבכות". ילדי הגטאות והמחנות, ככל הילדים, ידעו שעות של עליצות, שובבות ומשחק. די היה בהפוגה קצרה מרעב וממתח ומיד נשמע צחוק צוהל, פרצו קטטות והתגלגלו כדורים עשויים סחבות בד, ובפינות החדרים הצפופים ליטפו ילדות את בובותיהן וסיפרו להן סיפורים על בגדים מהודרים וורדים פורחים בגני ערים בעולם הגדול. יש שילדי הגטו היו לאנשים קטנים שאזרו יוזמה ואומץ ונטלו חלק במאבק על החיים. בקבוצות או בתור יחידים ניסו ילדים לשרוד, אך הגיעו ימים שהיד הרוצחת רדפה והשיגה כל יהודי. ילדים שלא צלחו לעבודות כפייה היו הטרף הראשון. במשלוחים הרבים שכוונו אל מחנות המוות היו רכבות של ילדים - ילדים מלודז', ילדים מפריז וילדים ממקומות אחרים. על אף פעולתה הבלתי נלאית של מכונת ההשמדה סביבם הצליחו אלפי ילדים להינצל. ילדים שמצאו מחסה בבתים של אנשים בעלי מצפון ומוסר, חסידי אומות העולם, או אומצו בידיהם. ילדים שהוחבאו במנזרים, ששרדו יחידים ביערות ובכפרים, נרדפים משוטטים כחיות בר. ילדים נאלצו לשבת בדממה ארוכה מבלי שיוכלו להוציא מפיהם לא קול צחוק ולא קול בכי חודשים ארוכים. לילדים אלה ששרדו היתה השיבה לזהותם היהודית, לחברה ולאמונה בחיים ובאדם רצופה פחדים ומשברים. אך ילדים רבים, רבים כל כך, נחרץ גורלם ולא נשאר איש שיבכה את מותם, ולא נותר זכר לחייהם ולמותם. סיפורם של הילדים בתקופת השואה יבוא לידי ביטוי בארועי יום השואה השונים ובמיוחד באמצעות סיפורם האישי של ששת מדליקי המשואות, בעצרת הפתיחה המרכזית ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, שתערך ב"יד ושם" ביום א', 4.5.97 (כז' בניסן תשנ"ז).
הילדים סימני החיים היחידים בחצר הן היללות, הבכיות והזעקות. משאך יורדת החשיכה נשמעות בכיותיהן של אסופים המתייסרים ברעב ובקור בלי כסות לגופם ובלי מחסה לראשם. מעלות השחר עד ליל יושבים הם או שוכבים על מדרכה כלשהי בסביבה פושטים זרועות דקות ורזות כקנה וצועקים: "רחמנות, יהודים, רחמו עלינו, כי איננו יכולים עוד לסבול, תנו רק חמישה גרושים שדי בהם לקנות תה חם, כי אנחנו קופאים מקור..." מבוקר ועד ליל. בערב מתגנבים הם לשער ששומר הבית בו אינו משגיח בהם, ממהרים לקצה המדרגות למעלה ומוצאים להם מקום לישון באדן החלון. ואולם, לשומר הבית עיניים חדות והוא סוקר קומה אחר קומה ופינה אחר פינה ומגיע אליהם. הנה פלשו ילדי רחוב מלאי פצעים על פצעיהם הפתוחים ומחלותיהם המדבקות, והם יפיצו אותם בבית שממילא לקו יושביו במחלות, ועתה עליו מוטלת החובה לגרשם. הם מתחננים לפניו בתנועות הכנועות ביותר לרחם עליהם, וזאת מתוך שביב של תקווה, אך לשוא. הם מסולקים משם באכזריות המציינת רק חלשים, מוכים ונרדפים, שליבם נהיה גס במוות. אין עזרה להם. בכיות האסופים חסרי הבית מרעידות לב אדם ופולחות את דממת הליל. היללות מרחפות בחלל ומרעידות כקול אחרון של חליל שבור וגווע. ולמחרת תמצא גוויה מתה, פגר מת ברחוב. (מתוך מראות מן הגטו מאת פרץ חסידא שפורסם ב"לחיות בכבוד ולמות בכבוד", ינואר 1942) הילדים ילדים רבים, כמעט עירומים, שהוריהם נפטרו והם יושבים ברחובות עוטי סמרטוטים, גופיהם כחושים להחריד, ועצמותיהם נשקפות מבעד לעורם הצהוב כעין הקלף. זהו השלב הראשון של מחלת הצפדינה. בשלב הסופי של אותה מחלה איומה הגופות הקטנים נפוחים ומכוסים מורסות מוגלתיות. אחדים מהם איבדו את אצבעות רגליהם. הם מתגוללים על הארץ ונאנקים. שוב אין חזותם כבני אנוש. דומים הם יותר לקופים מאשר לילדים. אין הם מבקשים עוד לחם, אלא את המוות לבדו. (מרי ברג / גטו ורשה, יומן) הילדים שמוליק חזר היערה, בא אל בין השיחים, השתטח על מצע עלים יבשים מתחת למילה עבותה ושקע בהרהוריו הנוגים. עקיצה חדה בזרועו הרעידה אותו. הפשיל את שרוול חולצתו ומצא על זרועו כמה נמלים אדמדמות. הוא מעך אותן וזרקן ארצה. הביט על סביבו וגילה קן נמלים בשכנותו. שמוליק ישב על אבן והחל לעקוב בענין רב אחרי התכונה שמסביב לקן. הנה נמלה אחת קטנטונת גוררת קנה קש או גבעול גדול ממנה פי כמה. נמלים אחרות טורחות להזיז בצוותא גלל צאן שוודאי נראה להם כאוצר יקר. בראותו את מאמציהן עולים בתוהו, נטל מקל וגילגל את האוצר לעבר הקן. בן רגע עטו עליו נמלים רבות וכיסוהו מכל הצדדים. טוב להיות נמלה מלהיות יהודי, - חלפה מחשבה בראשו - לנמלים יש בית. הן יודעות מה עליהן לעשות. ואני מה אעשה מחר-מחרתיים? (מתוך הילדים מרחוב מאפו, שרה נשמית) הילדים סרבו למות האלינה סיפרה לי דברים, שאיני מסוגלת לחזור עליהם. זכרם בלבד מכאיב את ליבי. כשנכנסה לתעלה הקיפו אותה ילדים רבים. הם נשקו לה בידיה, משכו בכנפות מעילה והתחננו: קחי אותנו איתך! לא אבכה! אתנהג יפה! אני גם כן רוצה לחיות! גם אני! אף הקטנטנים ביותר הבטיחו שיתנהגו בנימוס, שלא יבכו. כל כך נבונים היו הילדים! הם הרגישו שהם נידונים לכליה.... שאר האוכלוסיה בגטו נדונה לכליה. הכל ידעו זאת והביטו באימה אחר היוצאים. אך איום מכל היה גורלם של הילדים. על האמהות נאסר לקחתם איתן למחנה. חסד אחד עשו עמן הגרמנים: הן יכלו להשאר בגטו ולהישמד יחד עם הילדים. הגרמנים אף היו מתגרים בהן: חוטפים ברחוב ילד שבוכה, נטפלים לאישה שמזדמנת שם ושואלים: "ילדך הוא? רוצה להישאר איתו כאן?" נמצאו אמהות שהתכחשו לילדים. לא רצו למות... אך רבות הרבה יותר בחרו בדרך המוות. היו מקרים שגם האב וגם האם הלכו מרצונם למות עם ילדם. בביתנו התגוררה אשה אחת, אם לילדה יפיהפיה בעלת שערות בלונדיניות, קלועות יפה לצמה. למרות שהיו בעלי כרטיסי עבודה טובים נשארו בגטו ונשמדו יחד עם בתם. הילדים פחדו מאוד למות לבדם. אף הפעוטים התחננו כי לא יעזבו אותם לנפשם ברגעיהם האחרונים. (מתוך ספרה של ל. קיכלר - זילברמן "אנו מאשימים") ילדים בשואה כמיליון וחצי ילדים ניספו בשואה. ילדים שלא זכו להגיע לבגרות ולהגשים את זכותם לחיות, לחלום חלומות, לאהוב, לשחק ולצחוק. השנה, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה החל ביום ב' 5.5.97 (כ"ח בניסן התשנ"ז), יועלה על נס סיפורם של אותם מאות אלפי הילדים שניספו ושל אלו שהצליחו בדרכים שונות לשרוד וניצלו. גורלו של הילד היהודי בשואה, אם בגטאות, אם ביערות אם במחנות, היה אכזרי וקשה במיוחד. הוריו ומשפחתו הקרובה לא יכלו להעניק לו את הביטחון וההגנה שכל הורה מבקש להעניק לילדו. הילד הקטן לא זכר את החיים שמחוץ לחומה, לא זכה לראות שדה פתוח, עץ מלבלב, אגם מים ובעלי חיים. לא שמע סיפור ולא צלילי שיר הנושאים עמם צהלה ותקווה. הילד והילדה לא הבינו מדוע כולם מתהלכים קודרים, מדוע הכל אסור, ומדוע כל בקשותיהם ותחנוניהם נענים ב"אין" ו"לא".... מדוע קר כל כך והרעב אינו מרפה. נפשם של הילדים יצאה אל מחוזות הילדות ולעיסוקי ילדות רגילים. דוד רובינוביץ' ילד מכפר ליד קילצה שבפולין, עוד הספיק לכתוב ביומנו באוגוסט 1940: "במשך ימי המלחמה אני לומד בעצמי בבית. כאשר אני נזכר שהלכתי לבית הספר בא לי לבכות". ילדי הגטאות והמחנות, ככל הילדים, ידעו שעות של עליצות, שובבות ומשחק. די היה בהפוגה קצרה מרעב וממתח ומיד נשמע צחוק צוהל, פרצו קטטות והתגלגלו כדורים עשויים סחבות בד, ובפינות החדרים הצפופים ליטפו ילדות את בובותיהן וסיפרו להן סיפורים על בגדים מהודרים וורדים פורחים בגני ערים בעולם הגדול. יש שילדי הגטו היו לאנשים קטנים שאזרו יוזמה ואומץ ונטלו חלק במאבק על החיים. בקבוצות או בתור יחידים ניסו ילדים לשרוד, אך הגיעו ימים שהיד הרוצחת רדפה והשיגה כל יהודי. ילדים שלא צלחו לעבודות כפייה היו הטרף הראשון. במשלוחים הרבים שכוונו אל מחנות המוות היו רכבות של ילדים - ילדים מלודז', ילדים מפריז וילדים ממקומות אחרים. על אף פעולתה הבלתי נלאית של מכונת ההשמדה סביבם הצליחו אלפי ילדים להינצל. ילדים שמצאו מחסה בבתים של אנשים בעלי מצפון ומוסר, חסידי אומות העולם, או אומצו בידיהם. ילדים שהוחבאו במנזרים, ששרדו יחידים ביערות ובכפרים, נרדפים משוטטים כחיות בר. ילדים נאלצו לשבת בדממה ארוכה מבלי שיוכלו להוציא מפיהם לא קול צחוק ולא קול בכי חודשים ארוכים. לילדים אלה ששרדו היתה השיבה לזהותם היהודית, לחברה ולאמונה בחיים ובאדם רצופה פחדים ומשברים. אך ילדים רבים, רבים כל כך, נחרץ גורלם ולא נשאר איש שיבכה את מותם, ולא נותר זכר לחייהם ולמותם. סיפורם של הילדים בתקופת השואה יבוא לידי ביטוי בארועי יום השואה השונים ובמיוחד באמצעות סיפורם האישי של ששת מדליקי המשואות, בעצרת הפתיחה המרכזית ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, שתערך ב"יד ושם" ביום א', 4.5.97 (כז' בניסן תשנ"ז).