יערה היחיד
New member
הילדים שהיינו!
הנה מבט לאחור ומילות הידד לדור הזה שבכל זאת שרד, אם כי לפי הכללים המקובלים היום, זה פלא שבכלל הגיע עד הלום. ראשית להיוולד – כיצד היה זה בכלל ייתכן אם אימותינו בהריונן לא פסקו לעשן? אכלו סרדינים מקופסא ולא נבדקו לסכרת לא עשו אולטרהסאונד ולא סקירת מערכת. כשגדלנו קצת, מים שתינו מצינור בגינה או מברז דולף שהיה חבוי בפינה ולא מים מינרלים שעליהם קראנו רק בספרים של מופסאן או של בלזאק. ואם בקבוק "תסס" לידינו התגלגל אסור מפה לפה כי בריאותך תתקלקל, אך חלקנו בו שלושה ילדים או ארבעה ובאמת שום אסון לא קרה. בידיים מלוכלכות אכלנו פרוסות לחם עבות מרוחות בריבה או גבינה בשכבות מאוד דקות ואם היו עליהן קוליפורמים לא ראינו אותם ולא את תולעי המעיים שהיו שם מן הסתם. אך כל אלה אותנו חיסנו כנראה כי הסולפה בקושי הומצאה אז, ודרך אגב ד"ר פלמינג על הפניצילין עדיין לא חשב. מגלגיליות וארגזים בנינו עגלות, ובלי לדעת פיסיקה את חוקי הכובד ניסינו לגלות ורק כשנחבטנו לתוך קיר כואבים והמומים גילינו ששכחנו להתקין גם בלמים. על אופניים רכבנו ללא קסדות ואיש לא הבטיח כי נצא מזה בשלום, אך שראש ייבקע בגלל זה כאבטיח לא עלה בדעתנו אפילו בחלום. ההורים לא הסיעו אותנו לבית הספר או לחבר, ברגל הלכנו בכל מזג אוויר ואז גם התברר כי לעיתים תפסנו טרמפ בחוצפה וללא היסוס מאחורי איזו עגלה רתומה לסוס, שממנה לפעמים קפצנו בחיפזון כדי לברוח משוטו של העגלון. נפלנו מעצים, נשרטנו ונחתכנו, גם עצם לא פעם שברנו אך אלה לא היו מעולם סיבה אמיתית לפרנס עורכי דין בתביעה משפטית. ואם לא נבחרנו לקבוצת הכדור רגל או הכדור סל בלענו את העלבון, השתדלנו יותר, זה לא היה קל ואם נענשנו והעמידו אותנו בפינה בצד, הורינו ללא כל פקפוק עוד תמכו במימסד ואת העונש החמירו, ועל דעתם לא עלה למחות נגד המורה או לפנות למנהל בשאלה. לא שיחקנו בחדרים ממוזגים אלא בחוץ, נעלמנו לכל היום אך איש לא היה לחוץ, לא עקבו אחרינו בסלולרי מהדור האחרון כי חוץ מאשר בבית מרקחת – למי היה טלפון? לא היתה לנו טלוויזיה עם מאה ערוצים בכל זאת היו לנו אלף סיבות להיות מרוצים. במקום זה היו לנו חברים ממש ולא בצ'ט כאלה שאתם אפשר לרוץ ולהתרוצץ, ולא היה צורך לקבוע שבוע מראש אם רצית את מישהו לפגוש, אלא פשוט דפקת בדלת ברחוב השכן אם זו לא היתה ממילא פתוחה – על פי רוב כן. הבה ניזכר בשנים ההן ונחלוק החווייה והמזל שזכינו לגדול כילדים לפני שהפור נפל כשפסיכולוגים, מוסדות, ממשלות ושרים על חיי הילדים החלו מפקחים ומשגיחים עד שמרוב חוקים, פיקוח והשגחה מחיי הילדים נעלמו החופש והשמחה. ההורים מסיעים אותך לכל מקום. ומה נשאר כבר מכל הילדות והתום כאשר שום מראה תועבה ממך לא נחסך ואם תרצה, הכול גלוי לך על המסך, ובמקום בושה וסומק, ושיחות על פושקין ונפש מתחילים בשירותי המועדונים ישר עם כל הרפש. חווינו חופש, חברות תמה, ניצחונות גם כישלונות, ועם אלה למדנו איך גם לסבול ולהמשיך לחיות ועל כל מעשינו, הגרועים וגם הטובים באמת לקחת אחריות מבלי להשתמט. הדור שלנו יצר בלי הרף ולא רק שרד הוציא מקרבו יזמים, מהנדסים, חוקרים ויוצרים ומשפחות חדשות, דורות חדשים וצעירים. ואם עדיין יש לכם קצת זמן ורגעי פנאי אחדים ספרו את הסיפורים האלה לסבתא, ואם לא – אז לנכדים. צבי ירון, כפר סבא 20 בדצמבר 2005 כיתוב נלווה לשיר: ב-20 בדצמבר 2005 נערך מפגש של תלמידי ביה"ס פיק"א במחזור שסיים בשנת 1946. המפגש התקיים בבית דיזנגוף בתל אביב, ואורגן ע"י רותי סימון (רכס), שולמית שמחון (מילברג) ואלחנן אבידור (קוסובסקי). החרוזים דלעיל נכתבו לכבוד המאורע ולכבודו של הדור שבא לעולם בשנות השלושים של המאה שעברה.
הנה מבט לאחור ומילות הידד לדור הזה שבכל זאת שרד, אם כי לפי הכללים המקובלים היום, זה פלא שבכלל הגיע עד הלום. ראשית להיוולד – כיצד היה זה בכלל ייתכן אם אימותינו בהריונן לא פסקו לעשן? אכלו סרדינים מקופסא ולא נבדקו לסכרת לא עשו אולטרהסאונד ולא סקירת מערכת. כשגדלנו קצת, מים שתינו מצינור בגינה או מברז דולף שהיה חבוי בפינה ולא מים מינרלים שעליהם קראנו רק בספרים של מופסאן או של בלזאק. ואם בקבוק "תסס" לידינו התגלגל אסור מפה לפה כי בריאותך תתקלקל, אך חלקנו בו שלושה ילדים או ארבעה ובאמת שום אסון לא קרה. בידיים מלוכלכות אכלנו פרוסות לחם עבות מרוחות בריבה או גבינה בשכבות מאוד דקות ואם היו עליהן קוליפורמים לא ראינו אותם ולא את תולעי המעיים שהיו שם מן הסתם. אך כל אלה אותנו חיסנו כנראה כי הסולפה בקושי הומצאה אז, ודרך אגב ד"ר פלמינג על הפניצילין עדיין לא חשב. מגלגיליות וארגזים בנינו עגלות, ובלי לדעת פיסיקה את חוקי הכובד ניסינו לגלות ורק כשנחבטנו לתוך קיר כואבים והמומים גילינו ששכחנו להתקין גם בלמים. על אופניים רכבנו ללא קסדות ואיש לא הבטיח כי נצא מזה בשלום, אך שראש ייבקע בגלל זה כאבטיח לא עלה בדעתנו אפילו בחלום. ההורים לא הסיעו אותנו לבית הספר או לחבר, ברגל הלכנו בכל מזג אוויר ואז גם התברר כי לעיתים תפסנו טרמפ בחוצפה וללא היסוס מאחורי איזו עגלה רתומה לסוס, שממנה לפעמים קפצנו בחיפזון כדי לברוח משוטו של העגלון. נפלנו מעצים, נשרטנו ונחתכנו, גם עצם לא פעם שברנו אך אלה לא היו מעולם סיבה אמיתית לפרנס עורכי דין בתביעה משפטית. ואם לא נבחרנו לקבוצת הכדור רגל או הכדור סל בלענו את העלבון, השתדלנו יותר, זה לא היה קל ואם נענשנו והעמידו אותנו בפינה בצד, הורינו ללא כל פקפוק עוד תמכו במימסד ואת העונש החמירו, ועל דעתם לא עלה למחות נגד המורה או לפנות למנהל בשאלה. לא שיחקנו בחדרים ממוזגים אלא בחוץ, נעלמנו לכל היום אך איש לא היה לחוץ, לא עקבו אחרינו בסלולרי מהדור האחרון כי חוץ מאשר בבית מרקחת – למי היה טלפון? לא היתה לנו טלוויזיה עם מאה ערוצים בכל זאת היו לנו אלף סיבות להיות מרוצים. במקום זה היו לנו חברים ממש ולא בצ'ט כאלה שאתם אפשר לרוץ ולהתרוצץ, ולא היה צורך לקבוע שבוע מראש אם רצית את מישהו לפגוש, אלא פשוט דפקת בדלת ברחוב השכן אם זו לא היתה ממילא פתוחה – על פי רוב כן. הבה ניזכר בשנים ההן ונחלוק החווייה והמזל שזכינו לגדול כילדים לפני שהפור נפל כשפסיכולוגים, מוסדות, ממשלות ושרים על חיי הילדים החלו מפקחים ומשגיחים עד שמרוב חוקים, פיקוח והשגחה מחיי הילדים נעלמו החופש והשמחה. ההורים מסיעים אותך לכל מקום. ומה נשאר כבר מכל הילדות והתום כאשר שום מראה תועבה ממך לא נחסך ואם תרצה, הכול גלוי לך על המסך, ובמקום בושה וסומק, ושיחות על פושקין ונפש מתחילים בשירותי המועדונים ישר עם כל הרפש. חווינו חופש, חברות תמה, ניצחונות גם כישלונות, ועם אלה למדנו איך גם לסבול ולהמשיך לחיות ועל כל מעשינו, הגרועים וגם הטובים באמת לקחת אחריות מבלי להשתמט. הדור שלנו יצר בלי הרף ולא רק שרד הוציא מקרבו יזמים, מהנדסים, חוקרים ויוצרים ומשפחות חדשות, דורות חדשים וצעירים. ואם עדיין יש לכם קצת זמן ורגעי פנאי אחדים ספרו את הסיפורים האלה לסבתא, ואם לא – אז לנכדים. צבי ירון, כפר סבא 20 בדצמבר 2005 כיתוב נלווה לשיר: ב-20 בדצמבר 2005 נערך מפגש של תלמידי ביה"ס פיק"א במחזור שסיים בשנת 1946. המפגש התקיים בבית דיזנגוף בתל אביב, ואורגן ע"י רותי סימון (רכס), שולמית שמחון (מילברג) ואלחנן אבידור (קוסובסקי). החרוזים דלעיל נכתבו לכבוד המאורע ולכבודו של הדור שבא לעולם בשנות השלושים של המאה שעברה.
