הילד הזה הוא אתה!
במבט עיניו רואה אותך. בתוך הצחוק שלו חווה את נשמתך. מביטה בו, לאחר שהצחקתי אותו, מביטה בו ונזכרת...נזכרת בך. מביטה בו ויודעת שלא תהיה שם לעולם, שלא תחייך את החיוך הממיס לב הזה. יודעת שלא התקיימת מעולם. המוח יצר אותך. המוח מתעקש לא לשחרר אותך. הוא עדיין מכיר בקיומך. ואתה- אייכה? ומי אתה בכלל? איך הצלחת לגעת, איך הצלחת להכאיב מבלי שנולדת בכלל? מעניין אותי לדעת אם אתה מביט מלמעלה. מעניין אותי לדעת מה אתה חושב, מה יש לך לאמר?! תגיד, מה ניסית לעשות בכלל? מה הייתה מטרתך? לשם מה ניכנסת לחיינו? כן, אני שואלת. האם השטן שלח אותך? מה הייתה מטרתך? היא בטח לא הייתה חיובית. אחרת, איך תסביר את מה שקרה אחרי שבאת והלכת – כך ללא הזהרה?! אין לך תשובות?? או שמא אתה מחייך לך שם למעלה, כמו שטן קטן. הרסת. הבסת. ניצחת. לקחת ממני את היכולת להבין. לקחת ממני את היכולת להאמין. לקחת ממני את האושר שאפף אותי. שלחו אותך להעניש אותי? מעניין על מה, כי העונש כבד מנשוא!! התמימות המעטה שנישארה בי- ניגמרה. האמונה- נעלמה. לא, אני לא מעיזה לשאול איפה אלוקים, אני יודעת שהוא קיים. אני יודעת שהוא מביט, אבל שואלת שאלה קטנה...האם במותך לקחת את המעט שהיה בלב לאלוקים? עד כדי כך אתה שונא אותי? ומי אתה בכלל?... ראבק, מי שלח אותך?! טוב לך שם ליד המלאכים? הם מצליחים להצחיק אותך? אתה משתובב עימם? האם אתה מביט בנו קצת? היינו אמורים להיות הוריך. או שמא ידעת מלכתחילה שאין אנו מיועדים להיות הורים לך ולאף תינוק אחר. אולי כך לא ניקשרת. ואני- מה לעשות?! חלמתי. חלמתי לאחוז בך. חלמתי להצחיק אותך. חלמתי לחטל אותך. חלמתי יותר מידיי! נאיבית שכמותי, להאמין שאיי פעם אהיה אמא, אשליה. אשליה שכולם חיזקו. כן, לא רציתי אותך בתחילה. אולי על זה כעסת? אולי בגלל זה עשית לי דווקא. ואם כך הדבר, איך לא ראית את השינוי בי מתחולל? איך לא חשת את אהבתי אט אט נבנית. איך לא שמעת את קולי לוחש לך כל הזמן "ילד שלי, אמא אוהבת אותך". אמא= אני! כן, למדתי לקבל אותך. כן, התרגשתי כל כולי לקראת לידתך, גופי ערג אליך- בטוח הרגשת. כל נשימה שנשמת נשלחה אליך ממני כמו מכתב אהבה מוצף לבבות אדומים. התעלמת... האם נטרת לי? האם לא השכלת להבין ששינית אותי? שהכנת אותי לקראת בואך? שלימדת אותי מהי אהבה וערגה לילד...לילד שלי. והוקסמתי, הוקסמתי מהשינוי הנפלא שהתחולל בי, וכל כך רציתי, כל כך רציתי להיות אמא שלך. כל כך רציתי שתהיה הילד שלי. כל כך רציתי!! אבל אתה, כנראה לא רצית אותי. כנראה לא הייתי מספיק טובה. ומי אמר שאין זכות בחירה? מי אמר שלא בוחרים את ההורים? הנה אתה בחרת...הלכת ממני ומאבא שלך, ואתה בטח עתה ילד של מישהו אחר. ומה זה אומר עליי? מה זה אומר על אבא שלך? ואולי אתה חושב שטוב שאנחנו לא ביחד יותר. אולי אתה חושב שהוא יהיה מאושר עם מישהי אחרת. אתה יודע מה, אולי אתה צודק! אתה יודע מה, אני גם חושבת שאתה מתכוון עוד לחזור. לא, אני לא חיה באשליה...אתה לא תחזור אליי, אתה תחזור אליו. כואב, אבל לא משהו שאני לא אקבל, אני בעד בחירה- והנה הוכחה שיש זכות בחירה. אז אתה השולט. אתה מרגיש טוב עם זה? שאלה שאני לא מפסיקה לחשוב עליה- אתה לא מתחרט אפילו טיפה? אתה לא מרגיש רע, אפילו לא מעט? אתה מביט בנו בכלל? אתה מביט בנשמתי? אתה קורא אותה? ואולי אתה פתאום מבין מה עשית? אולי פתאום אתה רואה את ההרס שנטעת. אולי לא לזאת התכוונת- אולי אתה רוצה לחזור?!...קצת מאוחר כעת, אבל אני מחבקת אותך, אם כך אתה חש. אני רוצה להאמין שלא התכוונת לרע, אני בוחרת להאמין בכך! אולי כי יותר קל לי להאמין בזאת. אולי כי לא אוכל להתמודד עם העובדה שאתה, המלאך הקטן שלי בעצם היית שטן. לא, זה לא משהו שאוכל להתמודד איתו- כי אהבתי כל כך. כי אני עדיין אוהבת. כי נהרסו חיי על מזבח אהבתי אותך. כי נפלתי לתהום ענקית, כי אני עדיין מטפסת ממנה ועדיין קרובה לתחתית. כי אם אתה נשלחת להעניש אותי, אם אתה באת ומילאת את עולמי ובעצם היית שטן קטן בתוכי. כי אם רוע כזה אפשרי וקיים, אז למה לטפס מהתיהום? למה לרצות להמשיך הלאה? כי ילד, תינוק, פעוט זה הדבר הכי טהור. וזו לא עוד אשליה, אני מאמינה בכך, אני רואה את זה מסביב, עם כל תינוק שנולד. אני רואה את האור והטוהר בעיניו של התינוק המחייך, אני רואה את זה בעיניו של האחיין שלי. אני רואה אותך ניבט מעיניו- אז אולי בכל זאת היית כולך טוהר, אולי אני לא טועה והיית מלאך. אולי השטן לא השתלט עליך? אולי נלחמת נגדו כשבא הוא לקחתך והובסת? אם הייתי יודעת... לא הצלחתי להגן עליך. לא הצלחתי לשמור עליך. אולי נכון הדבר, אולי אני לא ראויה להיות אמא? אולי טוב שלא נולדת. אולי כל ההרס מסביבי שנוצר עקב האובדן אותך, אולי זה הסימן לא לנסות להביא ילדים לעולם? אולי....אני כבר לא יודעת כלום. בוא ואספר לך מעט מה אמא שלך הרגישה אחרי לכתך. אחרי שידעה שהיא מולידה גוף ללא נשמה. אתה לא יודע מה זאת לידה. גם אמא לא ידעה, עד שהיא חוותה. ילדתי את גופך שזיהם את גופי, שגרם לי להאמין שאני הולכת עימך, שהעלה את חום גופי לכדי כך שהרופאים ואבא במיוחד נלחצו מכך. ואני? אני הייתי מטושטשת, אבל לא עד כדי כך שלא הבנתי מה קורה...כולם היו היסטרים מלבדי.אני לעומתם הייתי שלווה, מחויכת... רציתי כל כך ללכת איתך. רציתי כל כך שנהיה ביחד, רציתי כל כך לחוש אותך. עד כדי כך אהבתי אותך... לא היה איכפת לי לוותר על הכל- רק להיות עימך. ואתה, לא אהבת אותי מספיק. פעוט שכמוך רץ מהר לאלוקים והותיר אותי מאחור, הולכת לאיבוד, מחפשת אחריך ומוצאת את עצמי חוזרת על עקבותיי, חוזרת לעולם בלעדיך. חזרתי לאבא שלך, שנשם לרווחה. חזרתי כואבת ופצועה. ילדתי אותך, או יותר נכון את גופך ונגעתי בך- יודעת שאיבדתי אותך לנצח, יודעת שיכולנו להיות ביחד, אם רק הייתי מזדרזת. יודעת שאין סיכוי שתהיה שוב חלק ממני. וליטפתי אותך, המומה. לא מבינה, ליטפתי את גופך, את מה שנותר ממך...עד שלקחו גם את השארית הזאת ממני. ואז באים ימים נוראים, כל העולם סביבי. ולא הבנתי את גודל האובדן. לא הבנתי שזה הסוף, ליבי סירב לקבל זאת ונראיתי חזקה בעיני כולם. מגוחך איך אנשים מביטים עליך וכבר קובעים מה מצבך. איך הם לא הבינו שאני בכלל לא איתם? איך הם לא ידעו שנכנסתי לבועה? שאין אני יודעת מה קורה סביבי? לאביך לא נתתי לדעת. לא רציתי להכאיב, לא בימים שאחרי, לא בחודשים שאחרי. כאבתי לבד. הסתגרתי. לא יכולתי לדבר, לא יכולתי לבטא את שחשתי, לא יכולתי להוציא ולו קול קטן. לא יכולתי לבכות, לא יכולתי לצעוק- בזאת חטאתי, כי הוא לא הבין. כי לא נתתי לו להבין, כי לא הכנסתי אותו לעולם החדש שחייתי בו, לבועה הקטנה והמרופדת שלי. חטאתי לו, חטאתי לעצמי, חטאתי לנישואין שלנו. ואני יודעת שלא יכולתי אחרת. אני יודעת שאם הייתי חווה זאת שוב פעם מחדש, לא היה משתנה דבר. הלב לא היה מסוגל לעקל, המוח גם כן. לא היית עימי והיית כל עולמי. אבא שלך, הבעל שלי, כל כך רצה ילד נוסף. כל כך רצה למלא את הריק בחיינו, את הריק בליבו. ואני, מרשעת שכמותי, לא יכולתי. לא רציתי. לא הסכמתי. לא יכולתי לחשוב על ילד אחר שיחליף אותך. לא יכול להיות תינוק אחר שימלא את החלל שאתה הותרת, לפחות מבחינתי. ואבא שלך, רצה מישהו קטן שימלא את ליבו. ועתה שחושבת אני, אולי הוא קיווה שהמישהו הקטנצ´יק הזה יציל את נישואינו, יציל את שנינו, יציל אותי. ואני, כואבת מידיי, לא ראיתי זאת. לא ראיתי מישהו אחר תופס את מקומך. מגוחך...כי אתה לא חיית ביננו, מגוחך...כי מי אתה בכלל?? ואיך? איך באמונה עיוורת שמרתי על קדושתך, איך באמונה עיוורת שמרתי על זכרך. הסיוט הזה, הכאב שלי, הרס את כל מה שהיה לי, הרס את הנישואין, את העבודה, את עצמי. איבדתי צלם אנוש, נותרתי בלעדיך, נותרתי ללא כלום. ואין כפרה.
במבט עיניו רואה אותך. בתוך הצחוק שלו חווה את נשמתך. מביטה בו, לאחר שהצחקתי אותו, מביטה בו ונזכרת...נזכרת בך. מביטה בו ויודעת שלא תהיה שם לעולם, שלא תחייך את החיוך הממיס לב הזה. יודעת שלא התקיימת מעולם. המוח יצר אותך. המוח מתעקש לא לשחרר אותך. הוא עדיין מכיר בקיומך. ואתה- אייכה? ומי אתה בכלל? איך הצלחת לגעת, איך הצלחת להכאיב מבלי שנולדת בכלל? מעניין אותי לדעת אם אתה מביט מלמעלה. מעניין אותי לדעת מה אתה חושב, מה יש לך לאמר?! תגיד, מה ניסית לעשות בכלל? מה הייתה מטרתך? לשם מה ניכנסת לחיינו? כן, אני שואלת. האם השטן שלח אותך? מה הייתה מטרתך? היא בטח לא הייתה חיובית. אחרת, איך תסביר את מה שקרה אחרי שבאת והלכת – כך ללא הזהרה?! אין לך תשובות?? או שמא אתה מחייך לך שם למעלה, כמו שטן קטן. הרסת. הבסת. ניצחת. לקחת ממני את היכולת להבין. לקחת ממני את היכולת להאמין. לקחת ממני את האושר שאפף אותי. שלחו אותך להעניש אותי? מעניין על מה, כי העונש כבד מנשוא!! התמימות המעטה שנישארה בי- ניגמרה. האמונה- נעלמה. לא, אני לא מעיזה לשאול איפה אלוקים, אני יודעת שהוא קיים. אני יודעת שהוא מביט, אבל שואלת שאלה קטנה...האם במותך לקחת את המעט שהיה בלב לאלוקים? עד כדי כך אתה שונא אותי? ומי אתה בכלל?... ראבק, מי שלח אותך?! טוב לך שם ליד המלאכים? הם מצליחים להצחיק אותך? אתה משתובב עימם? האם אתה מביט בנו קצת? היינו אמורים להיות הוריך. או שמא ידעת מלכתחילה שאין אנו מיועדים להיות הורים לך ולאף תינוק אחר. אולי כך לא ניקשרת. ואני- מה לעשות?! חלמתי. חלמתי לאחוז בך. חלמתי להצחיק אותך. חלמתי לחטל אותך. חלמתי יותר מידיי! נאיבית שכמותי, להאמין שאיי פעם אהיה אמא, אשליה. אשליה שכולם חיזקו. כן, לא רציתי אותך בתחילה. אולי על זה כעסת? אולי בגלל זה עשית לי דווקא. ואם כך הדבר, איך לא ראית את השינוי בי מתחולל? איך לא חשת את אהבתי אט אט נבנית. איך לא שמעת את קולי לוחש לך כל הזמן "ילד שלי, אמא אוהבת אותך". אמא= אני! כן, למדתי לקבל אותך. כן, התרגשתי כל כולי לקראת לידתך, גופי ערג אליך- בטוח הרגשת. כל נשימה שנשמת נשלחה אליך ממני כמו מכתב אהבה מוצף לבבות אדומים. התעלמת... האם נטרת לי? האם לא השכלת להבין ששינית אותי? שהכנת אותי לקראת בואך? שלימדת אותי מהי אהבה וערגה לילד...לילד שלי. והוקסמתי, הוקסמתי מהשינוי הנפלא שהתחולל בי, וכל כך רציתי, כל כך רציתי להיות אמא שלך. כל כך רציתי שתהיה הילד שלי. כל כך רציתי!! אבל אתה, כנראה לא רצית אותי. כנראה לא הייתי מספיק טובה. ומי אמר שאין זכות בחירה? מי אמר שלא בוחרים את ההורים? הנה אתה בחרת...הלכת ממני ומאבא שלך, ואתה בטח עתה ילד של מישהו אחר. ומה זה אומר עליי? מה זה אומר על אבא שלך? ואולי אתה חושב שטוב שאנחנו לא ביחד יותר. אולי אתה חושב שהוא יהיה מאושר עם מישהי אחרת. אתה יודע מה, אולי אתה צודק! אתה יודע מה, אני גם חושבת שאתה מתכוון עוד לחזור. לא, אני לא חיה באשליה...אתה לא תחזור אליי, אתה תחזור אליו. כואב, אבל לא משהו שאני לא אקבל, אני בעד בחירה- והנה הוכחה שיש זכות בחירה. אז אתה השולט. אתה מרגיש טוב עם זה? שאלה שאני לא מפסיקה לחשוב עליה- אתה לא מתחרט אפילו טיפה? אתה לא מרגיש רע, אפילו לא מעט? אתה מביט בנו בכלל? אתה מביט בנשמתי? אתה קורא אותה? ואולי אתה פתאום מבין מה עשית? אולי פתאום אתה רואה את ההרס שנטעת. אולי לא לזאת התכוונת- אולי אתה רוצה לחזור?!...קצת מאוחר כעת, אבל אני מחבקת אותך, אם כך אתה חש. אני רוצה להאמין שלא התכוונת לרע, אני בוחרת להאמין בכך! אולי כי יותר קל לי להאמין בזאת. אולי כי לא אוכל להתמודד עם העובדה שאתה, המלאך הקטן שלי בעצם היית שטן. לא, זה לא משהו שאוכל להתמודד איתו- כי אהבתי כל כך. כי אני עדיין אוהבת. כי נהרסו חיי על מזבח אהבתי אותך. כי נפלתי לתהום ענקית, כי אני עדיין מטפסת ממנה ועדיין קרובה לתחתית. כי אם אתה נשלחת להעניש אותי, אם אתה באת ומילאת את עולמי ובעצם היית שטן קטן בתוכי. כי אם רוע כזה אפשרי וקיים, אז למה לטפס מהתיהום? למה לרצות להמשיך הלאה? כי ילד, תינוק, פעוט זה הדבר הכי טהור. וזו לא עוד אשליה, אני מאמינה בכך, אני רואה את זה מסביב, עם כל תינוק שנולד. אני רואה את האור והטוהר בעיניו של התינוק המחייך, אני רואה את זה בעיניו של האחיין שלי. אני רואה אותך ניבט מעיניו- אז אולי בכל זאת היית כולך טוהר, אולי אני לא טועה והיית מלאך. אולי השטן לא השתלט עליך? אולי נלחמת נגדו כשבא הוא לקחתך והובסת? אם הייתי יודעת... לא הצלחתי להגן עליך. לא הצלחתי לשמור עליך. אולי נכון הדבר, אולי אני לא ראויה להיות אמא? אולי טוב שלא נולדת. אולי כל ההרס מסביבי שנוצר עקב האובדן אותך, אולי זה הסימן לא לנסות להביא ילדים לעולם? אולי....אני כבר לא יודעת כלום. בוא ואספר לך מעט מה אמא שלך הרגישה אחרי לכתך. אחרי שידעה שהיא מולידה גוף ללא נשמה. אתה לא יודע מה זאת לידה. גם אמא לא ידעה, עד שהיא חוותה. ילדתי את גופך שזיהם את גופי, שגרם לי להאמין שאני הולכת עימך, שהעלה את חום גופי לכדי כך שהרופאים ואבא במיוחד נלחצו מכך. ואני? אני הייתי מטושטשת, אבל לא עד כדי כך שלא הבנתי מה קורה...כולם היו היסטרים מלבדי.אני לעומתם הייתי שלווה, מחויכת... רציתי כל כך ללכת איתך. רציתי כל כך שנהיה ביחד, רציתי כל כך לחוש אותך. עד כדי כך אהבתי אותך... לא היה איכפת לי לוותר על הכל- רק להיות עימך. ואתה, לא אהבת אותי מספיק. פעוט שכמוך רץ מהר לאלוקים והותיר אותי מאחור, הולכת לאיבוד, מחפשת אחריך ומוצאת את עצמי חוזרת על עקבותיי, חוזרת לעולם בלעדיך. חזרתי לאבא שלך, שנשם לרווחה. חזרתי כואבת ופצועה. ילדתי אותך, או יותר נכון את גופך ונגעתי בך- יודעת שאיבדתי אותך לנצח, יודעת שיכולנו להיות ביחד, אם רק הייתי מזדרזת. יודעת שאין סיכוי שתהיה שוב חלק ממני. וליטפתי אותך, המומה. לא מבינה, ליטפתי את גופך, את מה שנותר ממך...עד שלקחו גם את השארית הזאת ממני. ואז באים ימים נוראים, כל העולם סביבי. ולא הבנתי את גודל האובדן. לא הבנתי שזה הסוף, ליבי סירב לקבל זאת ונראיתי חזקה בעיני כולם. מגוחך איך אנשים מביטים עליך וכבר קובעים מה מצבך. איך הם לא הבינו שאני בכלל לא איתם? איך הם לא ידעו שנכנסתי לבועה? שאין אני יודעת מה קורה סביבי? לאביך לא נתתי לדעת. לא רציתי להכאיב, לא בימים שאחרי, לא בחודשים שאחרי. כאבתי לבד. הסתגרתי. לא יכולתי לדבר, לא יכולתי לבטא את שחשתי, לא יכולתי להוציא ולו קול קטן. לא יכולתי לבכות, לא יכולתי לצעוק- בזאת חטאתי, כי הוא לא הבין. כי לא נתתי לו להבין, כי לא הכנסתי אותו לעולם החדש שחייתי בו, לבועה הקטנה והמרופדת שלי. חטאתי לו, חטאתי לעצמי, חטאתי לנישואין שלנו. ואני יודעת שלא יכולתי אחרת. אני יודעת שאם הייתי חווה זאת שוב פעם מחדש, לא היה משתנה דבר. הלב לא היה מסוגל לעקל, המוח גם כן. לא היית עימי והיית כל עולמי. אבא שלך, הבעל שלי, כל כך רצה ילד נוסף. כל כך רצה למלא את הריק בחיינו, את הריק בליבו. ואני, מרשעת שכמותי, לא יכולתי. לא רציתי. לא הסכמתי. לא יכולתי לחשוב על ילד אחר שיחליף אותך. לא יכול להיות תינוק אחר שימלא את החלל שאתה הותרת, לפחות מבחינתי. ואבא שלך, רצה מישהו קטן שימלא את ליבו. ועתה שחושבת אני, אולי הוא קיווה שהמישהו הקטנצ´יק הזה יציל את נישואינו, יציל את שנינו, יציל אותי. ואני, כואבת מידיי, לא ראיתי זאת. לא ראיתי מישהו אחר תופס את מקומך. מגוחך...כי אתה לא חיית ביננו, מגוחך...כי מי אתה בכלל?? ואיך? איך באמונה עיוורת שמרתי על קדושתך, איך באמונה עיוורת שמרתי על זכרך. הסיוט הזה, הכאב שלי, הרס את כל מה שהיה לי, הרס את הנישואין, את העבודה, את עצמי. איבדתי צלם אנוש, נותרתי בלעדיך, נותרתי ללא כלום. ואין כפרה.
