ניטבורן יקרה
אכן הבעיה שאת מעלה, היא אחת הבעיות העיקריות שאנו כהורים נאלצים להתמודד אתן. נושא זה אף עלה בעבר כשאלה בפורום: גיל ההתבגרות או סימנים לפגיעה זו שאלה כל כך מהותית, בגלל הקושי להבדיל בין משהי כמוך שלא עברה שום טראומה, אלא עוברים את הקשיים הרגילים של גיל ההתבגרות (ויש כל כך הרבה ..), לבין מישהי שעובר עליה משהו שקשה לה להתמודד אתו לבד וזקוקה לעזרה. אני יכולה לספר לך, כמה רגשי אשם אני נושאת עמי על זה שלא זיהיתי בזמן את העובדה שהילדה שלי עברה התעללות מינית על ידי קרוב משפחה. הסימנים היו מול העיניים, אבל חשבתי שרע לה כי היא רבה עם חברה, כי נולדה לה אחות קטנה והיא נאלצה לחלק אתה את החדר (סיבה טובה כשלעצמה לריב עם כל המשפחה כשאין לך טיפת פרטיות), שהיא שונאת את בית ספר ולא אוהבת לסדר את החדר כי זו התנהגות רגילה של גיל ההתבגרות. ובדיעבד, אני אוכלת את עצמי, איך לא זיהיתי ואיך לא הייתי מספיק קשובה למה שעובר על הילדה ... לא יודעת אם קראת על מקרים של ילדים שהתאבדו, שהפכו לנרקומנים או חלו באנורקסיה - גם במקרים אלו הסימנים הראשונים היו סימנים די מינוריים, שעבורך הם התנהגות רגילה, ואת מבחינתך כל כך צודקת - הרי את יודעת היטב שהכל בסדר אצלך. אני מאד מקוה שתמצאי בלבך את היכולת לקבל את המשפחה שלך עם הקשיים, להבין קצת יותר את הורייך ואת דאגתם לך - הפתרון בשבילנו ההורים הוא הדברות. ככל שאתם תהיו פתוחים יותר אלינו, ותשתפו אותנו בבעיות שלכם, אנו נוכל יותר לסמוך עליכם ולתת לכם להתפתח בדרך שלכם גם היא לא לגמרי לטעמנו. ואולי אפילו נוכל לעזור בקצת תמיכה ואהבה נוספת בימים הקשים (הרי גם כשרבים עם חבר קרוב זה לא קל ונעים מאד לקבל אוזן קשבת וקצת פינוק ותמיכה)
אכן הבעיה שאת מעלה, היא אחת הבעיות העיקריות שאנו כהורים נאלצים להתמודד אתן. נושא זה אף עלה בעבר כשאלה בפורום: גיל ההתבגרות או סימנים לפגיעה זו שאלה כל כך מהותית, בגלל הקושי להבדיל בין משהי כמוך שלא עברה שום טראומה, אלא עוברים את הקשיים הרגילים של גיל ההתבגרות (ויש כל כך הרבה ..), לבין מישהי שעובר עליה משהו שקשה לה להתמודד אתו לבד וזקוקה לעזרה. אני יכולה לספר לך, כמה רגשי אשם אני נושאת עמי על זה שלא זיהיתי בזמן את העובדה שהילדה שלי עברה התעללות מינית על ידי קרוב משפחה. הסימנים היו מול העיניים, אבל חשבתי שרע לה כי היא רבה עם חברה, כי נולדה לה אחות קטנה והיא נאלצה לחלק אתה את החדר (סיבה טובה כשלעצמה לריב עם כל המשפחה כשאין לך טיפת פרטיות), שהיא שונאת את בית ספר ולא אוהבת לסדר את החדר כי זו התנהגות רגילה של גיל ההתבגרות. ובדיעבד, אני אוכלת את עצמי, איך לא זיהיתי ואיך לא הייתי מספיק קשובה למה שעובר על הילדה ... לא יודעת אם קראת על מקרים של ילדים שהתאבדו, שהפכו לנרקומנים או חלו באנורקסיה - גם במקרים אלו הסימנים הראשונים היו סימנים די מינוריים, שעבורך הם התנהגות רגילה, ואת מבחינתך כל כך צודקת - הרי את יודעת היטב שהכל בסדר אצלך. אני מאד מקוה שתמצאי בלבך את היכולת לקבל את המשפחה שלך עם הקשיים, להבין קצת יותר את הורייך ואת דאגתם לך - הפתרון בשבילנו ההורים הוא הדברות. ככל שאתם תהיו פתוחים יותר אלינו, ותשתפו אותנו בבעיות שלכם, אנו נוכל יותר לסמוך עליכם ולתת לכם להתפתח בדרך שלכם גם היא לא לגמרי לטעמנו. ואולי אפילו נוכל לעזור בקצת תמיכה ואהבה נוספת בימים הקשים (הרי גם כשרבים עם חבר קרוב זה לא קל ונעים מאד לקבל אוזן קשבת וקצת פינוק ותמיכה)
