הילד עם התיק השחור והכבד
הילד עם התיק השחור והכבד "למה שלא תוריד את התיק הזה כבר?" היא שאלה אותי, הילדה שהקסימה אותי כל כך. התיק שלי היה תיק שחור ישן ומסורבל, משקלו היה 20 ק"ג לפחות. נראה כמו ממש בזבוז לשים אותו, מי צריך כל כך הרבה דברים בתיק אחד? בורות לשמה. ומילא, אם אלה היו דברים נחוצים, אך לא כך היה, למעשה אני די משוכנע שאני לא זוכר איך ומתי כל המשקל הזה הגיע לי אל תוך התיק הכבד. לעומתי היא הייתה ילדה בעלת תיק צד קטן ומסודר שבתוכו רק הדברים הנחוצים באמת (או לפחות כך יאמרו לכם האחרים). בתוכו: פנקס, עט ובושם בריח רענן שיגרום לכל אחד לחייך. בנוסף היו לה מסמכים מתויקים לקטגוריות שונות "שאיפות" "ציפיות" "מטרות" "מטלות" ועוד ועוד ועוד. כל אחד היה יכול להציץ לתוך תוכנו של התיק שלה אם רק רצה בכך. גופה היה פשוט בצורה גאונית, לא פשטות סתמית אלא פשטות מושלמת שכזו, כאילו היא יכלה להיות תמיד בכל זמן ובכל מקום ולהשתלב בכל רקע, שמימי עד נורא. והאמת, בקשר לשאלה שהיא שאלה אותי קודם לכן. אני לא יודע למה אני קשור אליו כל כך. אל התיק הזה. כבר שנים שאני מסתובב איתו על גבי, ואפילו פעם אחת לא הצצתי לתוכו. מוזר, לא? איך אפשר להיקשר לחפץ בצורה כה אובססיבית. טוב נו, אתם בטח לא תבינו. צריך להיות כמוני. אני מתנצל אם זה היה נשמע מתנשא, למעשה זה יותר קרוב לרחמים עצמיים מאשר להתנשאות. אך בכל אופן,נדתי בראשי לאות שלילה, והשפלתי את מבטי במבוכה. היא התקרבה אלי והרגשתי חום שמעולם לא הרגשתי בעבר עולה לי לראש, משכיח הכול, גם את הכאב שהתיק הכבד השאיר על עורפי המדמם. "אתה יודע שאתה לא יכול להיות איתי, נכון?" היא אמרה בהססנות והרימה מבט חושדני לעברי. "למה?" עניתי בקול צרוד וחרישי, למרות שידעתי, זה היה כתוב באחד המסמכים בתיק שלה – היא לא תצא עם ילד שהתיק שלו שוקל יותר מ10 ק"ג. אני צריכה לסדר לך קצת את התיק" היא ענתה בקול חביב וחייכה חיוך קורן שנתן לי להרגיש בטוח לצידה. לאחר מכן היא החלה לפשפש בתוך תיקי ולרוקן חלק מתוכנו. בהתחלה אלו היו הדברים היותר ויזואליים, כמו המחשבות על בנות אחרות, לאחר מכן ירדה לעומק התיק ושלפה משם קשתות בענן, פנטזיות, ומחשבות שבעבר הטרידו אותי וכבר הפסקתי להתעמק בהן. לא התנגדתי, חייכתי אליה כתגובה, הרי היא הורידה ממני נטל עז שלא הייתי מסוגל לעולם לסלק בעצמי. "התיק שלך כל כך מלא בשטויות" היא אמרה לי והדגישה כל מילה ומילה בברור כדי להראות לי כמה שאני לא בסדר, ולאחר מכן היא גלגלה את עיניה ותחבה את ידה למעבה התיק. "אני יכולה לזרוק גם את זה?" היא שאלה ושלפה מתוך התיק כדור בדולח זוהר וכבד ששקל לפחות 10 ק"ג. בתוך הכדור הסתחררו להם בשלג מלאכותי יצורים קסומים, חיות שמדברות, עולמות מסתוריים והיגיון שעובד בצורה שונה לחלוטין מן ההיגיון במציאות היום יומית. "מ...מה זה?" שאלתי, ולמרות שכבר זרמתי עם הפעולות שהיא ביצעה, החשש החל לחזור אלי. "החלומות שלך" היא אמרה וחייכה כאילו אין מה בכך, לאחר מכן השליכה בסתמיות את הכדור לאשפה, ובמקומו הכניסה ספר קטן עם תרגילים במתמטיקה.
הילד עם התיק השחור והכבד "למה שלא תוריד את התיק הזה כבר?" היא שאלה אותי, הילדה שהקסימה אותי כל כך. התיק שלי היה תיק שחור ישן ומסורבל, משקלו היה 20 ק"ג לפחות. נראה כמו ממש בזבוז לשים אותו, מי צריך כל כך הרבה דברים בתיק אחד? בורות לשמה. ומילא, אם אלה היו דברים נחוצים, אך לא כך היה, למעשה אני די משוכנע שאני לא זוכר איך ומתי כל המשקל הזה הגיע לי אל תוך התיק הכבד. לעומתי היא הייתה ילדה בעלת תיק צד קטן ומסודר שבתוכו רק הדברים הנחוצים באמת (או לפחות כך יאמרו לכם האחרים). בתוכו: פנקס, עט ובושם בריח רענן שיגרום לכל אחד לחייך. בנוסף היו לה מסמכים מתויקים לקטגוריות שונות "שאיפות" "ציפיות" "מטרות" "מטלות" ועוד ועוד ועוד. כל אחד היה יכול להציץ לתוך תוכנו של התיק שלה אם רק רצה בכך. גופה היה פשוט בצורה גאונית, לא פשטות סתמית אלא פשטות מושלמת שכזו, כאילו היא יכלה להיות תמיד בכל זמן ובכל מקום ולהשתלב בכל רקע, שמימי עד נורא. והאמת, בקשר לשאלה שהיא שאלה אותי קודם לכן. אני לא יודע למה אני קשור אליו כל כך. אל התיק הזה. כבר שנים שאני מסתובב איתו על גבי, ואפילו פעם אחת לא הצצתי לתוכו. מוזר, לא? איך אפשר להיקשר לחפץ בצורה כה אובססיבית. טוב נו, אתם בטח לא תבינו. צריך להיות כמוני. אני מתנצל אם זה היה נשמע מתנשא, למעשה זה יותר קרוב לרחמים עצמיים מאשר להתנשאות. אך בכל אופן,נדתי בראשי לאות שלילה, והשפלתי את מבטי במבוכה. היא התקרבה אלי והרגשתי חום שמעולם לא הרגשתי בעבר עולה לי לראש, משכיח הכול, גם את הכאב שהתיק הכבד השאיר על עורפי המדמם. "אתה יודע שאתה לא יכול להיות איתי, נכון?" היא אמרה בהססנות והרימה מבט חושדני לעברי. "למה?" עניתי בקול צרוד וחרישי, למרות שידעתי, זה היה כתוב באחד המסמכים בתיק שלה – היא לא תצא עם ילד שהתיק שלו שוקל יותר מ10 ק"ג. אני צריכה לסדר לך קצת את התיק" היא ענתה בקול חביב וחייכה חיוך קורן שנתן לי להרגיש בטוח לצידה. לאחר מכן היא החלה לפשפש בתוך תיקי ולרוקן חלק מתוכנו. בהתחלה אלו היו הדברים היותר ויזואליים, כמו המחשבות על בנות אחרות, לאחר מכן ירדה לעומק התיק ושלפה משם קשתות בענן, פנטזיות, ומחשבות שבעבר הטרידו אותי וכבר הפסקתי להתעמק בהן. לא התנגדתי, חייכתי אליה כתגובה, הרי היא הורידה ממני נטל עז שלא הייתי מסוגל לעולם לסלק בעצמי. "התיק שלך כל כך מלא בשטויות" היא אמרה לי והדגישה כל מילה ומילה בברור כדי להראות לי כמה שאני לא בסדר, ולאחר מכן היא גלגלה את עיניה ותחבה את ידה למעבה התיק. "אני יכולה לזרוק גם את זה?" היא שאלה ושלפה מתוך התיק כדור בדולח זוהר וכבד ששקל לפחות 10 ק"ג. בתוך הכדור הסתחררו להם בשלג מלאכותי יצורים קסומים, חיות שמדברות, עולמות מסתוריים והיגיון שעובד בצורה שונה לחלוטין מן ההיגיון במציאות היום יומית. "מ...מה זה?" שאלתי, ולמרות שכבר זרמתי עם הפעולות שהיא ביצעה, החשש החל לחזור אלי. "החלומות שלך" היא אמרה וחייכה כאילו אין מה בכך, לאחר מכן השליכה בסתמיות את הכדור לאשפה, ובמקומו הכניסה ספר קטן עם תרגילים במתמטיקה.