הים - התמודדות..
רציתי לחלוק איתכם פוסט שפרסמתי לפני כחודש על ההתמודדות עם החזרה לזירת הפשע - חזרה לאותה נקודה בה קרתה התקיפה שעברתי לפני כארבעה חודשים בחוף הים. הייתי צריכה ללכת לשם כדי לעבד עם עצמי את מה שקרה. כמה שהזמן התקדם הקושי והחרדה מול לחזור לשם ובכלל כל מה שקשור לים הלך והתעצם כך שהייתי חייבת לעשות את זה בשביל עצמי.
עיבוד טוטאלי לא קרה - עוד יש לי עבודה לעשות אך לפחות הים מעכשיו יחזור להיות שלי. מקום מרגוע - מקום לחשוב - מקום לנשום - מקום לעבד..
למרות שהפצע - תמיד ישאר שם.. וכך גם הזכרון..
זה קצת ארוך מזהירה מראש - אבל רציתי לחלוק..
אז מעתיקה לכאן..
היו לי נסיונות כבר להגיע לים בעבר ובכלל לנקודה ההיא אך לא הייתי מסוגלת - זה היה קשה מידי. זאת הייתה הפעם הראשונה שהצלחתי.
להלן החוויה..
**אזהרת טריגר**
חזרה לזירת הפשע.
הייתי בגהנום וחזרה.
היה מאוד לא קל!
עוד באוטובוס בדרך לשם התחלתי לחוות פלאשים מאותו לילה, ניתוקים, התקפי חרדה, שיתוק - קפיאה.
גם בדרך מתחנת האוטובוס לאותה הנקודה - שם - ליד לה מר (שם של בר-מסעדה) - ליד מייקס פליס - ליד השגרירות האמריקאית - סבלתי מפלאשים - ניתוקים - התקפי חרדה - ולעיתים אף שיתוק - קפיאה. בזמנים מסויימים הרגליים שלי בקושי סחבו אותי. הרגשתי איך הברכיים שלי בקושי סוחבים את המשקל שלי ולמרות שרציתי ללכת בקצב רגיל הלכתי בקצב ממש איטי ומתנדנדת. לרגעים הרגשתי על סף עילפון והיו רגעים שממש הייתי צריכה לעצור ולשבת בצד על ספסל בדרך עד שאתאושש מספיק על מנת להמשיך ללכת.
כל פעם שראיתי אדם עם קרחת בגובה שלו ועם מבנה גוף דומה - נעתקה נשמתי (אם יש לביטוי הזה גם משמעות חיובית אז אני מדברת כרגע רק על המשמעות השלילית) - ליבי החסיר פעימה - כי חשבתי שזה הוא.
למרות שלא זכרתי את האור המהבהב - כחול - אדום - כחול - אדום.. זהיתי אותו מיד וידעתי מיד עוד מרחוק שזאת הסוכת מציל שם עברתי את התקיפה. זה אור מהבהב על הרמקולים בסוכת מציל.
לא יכלתי לנשום. אנשים שעברו בטיילת הסתכלו עלי לפעמים כשהייתי אאוט לגמרי. כנראה דאגו לי אך לא היו בטוחים אם אני בסדר או זקוקה לעזרה. עשיתי את המיטב לשדר להם שאני בסדר כי לא רציתי התערבות של בני אנוש אחרים.
לאט לאט הגעתי. עשו שם שינויים - מה שפעל לרעתי מבחינת עיבוד הדברים שחוויתי. הוציאו משם את הגדר הירוקה שהקיפה את סוכת המציל, הזיזו את אותה סירת הצלה שאז עמדה בתוך מתחם הגדר והמים כיסו חלקית מהאזור בו קרתה התקיפה - מי הים. בנוסף סגרו את המדרגות שעולות לחדר המציל (אם ככה קוראים לזה). אותן מדרגות עליהן עליתי בהתחלה אז - באותו ערב - וצפיתי על הים החשוך.
כנראה כי התקיפה קרתה ממש איזה שבועיים שלוש אחרי סגירת עונת הרחצה של הקיץ אז עוד לא ארגנו לגמרי את סגירת סוכת המציל לחורף. סתם מנחשת שזאת הסיבה שעכשיו דברים היו אחרת מאשר לפני כשלושה חודשים.
אני לא יודעת אם אתם זוכרים אבל אממ אחרי שאותה תקיפה אז לפני שלושה חודשים קרתה כתבתי שאני זוכרת שהיה גם אור לבן ושהמקום היה מואר. אבל לא הצלחתי להזכר מהיכן הגיע האור. אז התחלתי לשער שאולי מהניתוקים והשכרות קצת בלבלתי את עניין התאורה אך מסתבר שלא התבלבלתי - המקום מואר בדיוק כפי שתארתי שזוכרת. פשוט התאורה של האור הלבן מגיע מהצד השני של סוכת המציל ובנוסף לזה יש שלט מואר בצד - שלט שמודיע שכאן סוכת המציל או עזרה ראשונה או משהו בסגנון - כבר שכחתי אבל זה היה שלט מואר ששייך לסוכת המציל.
הוא אמר לי אז באותו לילה שאין כאן מצלמות אבטחה. המקום מרושת מצלמות אבטחה! גם מלה מר (אותו בר - מסעדה על החוף) וגם מהמדרכה בטיילת!!
זה עורר כעס כלפיו בתוכי. למרות שידעתי מתוך הגיון שיש פה מצלמות כי הרי אנחנו חיים בעולם מרושת מצלמות ואנחנו נמצאים מול בר - מסעדה שברור שרוצה לאבטח את עצמו. אך לראות את המצלמות כשהוא עמד על כך שאין פה מצלמות - משהו בתוך זה עורר בי זעם כלפיו.
ישבתי בנקודה מסויימת בחוף שעשויה כזה מעץ עם הצללה (גגון כזה שמיועד לתת צל לזמן שיש שמש בחוף). אני לא יודעת איך קוראים לזה אך אתאר את זה בתור פרגולה עם דיקט מוגבה שפרוס לאורך החוף. נקודה לא רחוקה מלה מר ומאותה סוכת מציל. הרגשתי את החול הקר ברגליים (לחול הייתה אותה טמפרטוה כמו שזוכרת שהיה באותו לילה). חול קר ונעים למגע. דמעות התחילו לזלוג לי מהעיניים. שמעתי את המוזיקה מהבר - מסעדה לה מר - והתחלתי לחשוב - שמעתי גם מוזיקה אז..? כמובן ששמעתי כי בר - מסעדה פעיל תמיד יש בו מוזיקה וזה תמיד גם אותה עוצמה של מוזיקה. אך לא זוכרת ששמעתי את המוזיקה אז..
בשלב מסויים היה לי קשה מידי לשבת מתוך תשישות נפשית - לדעתי גם קצת ניתוקים - ונשכבתי על הדיקט. כשהרמתי את הראש בזמן השכיבה ראיתי את לה מר. נזכרתי ברגעים שבזמן התקיפה הסתכלתי לכיוון לה מר בנסיון לברוח מהסיטואציה. אולי גם קצת קיוויתי שמישהו משם יבוא לעזרתי. למרות שהיה לי ברור שאף אחד לא יבוא - היה סביב 2 בבוקר וכל הצוות של לה מר היה בפנים - ולא היו לקוחות שישבו בחוץ.
אבל הסתכלתי - בנסיון לברוח מהסיטואציה - בנסיון שמישהו אולי יראה אותנו ויבוא לעזור לי.
אבל כמה קרוב - ככה רחוק - ככה זה הרגיש.
לקח לי הרבה מאוד זמן להתאושש ולאסוף את עצמי עד שהצלחתי להתיישב חזרה ולאט להתחיל לקחת את עצמי הביתה.
כשהגעתי חזרה לטיילת היו יותר מידי גירויים.
תארתי את זה למרכז הסיוע בצ'אט כך..
עליתי לטיילת - מרגישה שחזרתי לעולם החיים - אנשים הולכים.. אנשים רצים.. אנשים מטיילים עם הכלבים שלהם.. מכוניות נוסעות.. אבל אני עדיין באמצע - בין העולם ההוא לעולם הזה. מותשת רגשית. יש פה יותר מידי גירויים וויזואליים ורעש. קשה למח להתמודד עם זה.
למדתי בשבועות האחרונים שזה נקרא הצפה חושית.
ישבתי על הספסל על מנת לא להתמוטט.
בדרך חזרה הביתה קרה משהו שבשבילי היה מאוד סימבולי. בזמן הנסיעה חזרה הביתה פתאום משהו דגדג לי את הרגל. הסתכלתי על הרגל וגליתי שג'וק מטייל לו על הרגל שלי. העפתי אותו ועברתי לשבת במקום אחר אך שם גם פתאום ראיתי ג'וק אז ירדתי מהאוטובוס בתחנה הראשונה שהאוטובוס עצר. זה היה באיזור הכי גרוע של תל אביב.
כמה סמבולי שביום שאני מבקרת בגהנום מטייל לי ג'וק על הרגל ואני יורדת מהאוטובוס במקום הכי גרוע בתל אביב..
עליתי על האוטובוס הבא שהגיע והמשכתי הביתה. רק אחרי שירדתי מהאוטובוס בתחנה של הבית שלי והתחלתי ללכת לכיוון הבית התחלתי לחזור לעצמי לגמרי.
המפגש היום עם מיקום התקיפה תרם קצת בעיבוד של החוויה אך לא לגמרי. זה עוד לא מאחורי. יש לי עוד עבודה לעשות. אך זה תרם כי מרגישה שמעכשיו הים יחזור להיות שלי. לא מקום גהינום - לא מקום חרדה - את השלב הזה עברתי. הוא יחזור להיות המקום האהוב - מקום מרגוע - המקום שלי להיות.. לחוות.. לחיות.. לנשום.. להרגע.. לחשוב.. לעבד.. להרגיש..
השגרירות האמריקאית - זה עוד ידרוש עבודה. אבל צעד שני כבר עשיתי (צעד ראשון היה לדבר על זה - לכתוב - לפרוק. צעד שני היה להגיע לאותה נקודה גאוגרפית בה אותה תקיפה קרתה - לחוות - לחשוב - לעבד. צעד שלישי - העתיד רק יגיד. אני כרגע עוד לא יודעת מה יהיה הצעד השלישי. רק יודעת שעוד יש לי עבודה וכשיהיה לנפש שלי נכון היא תחשוף בפני מה יהיה הצעד השלישי כפי שחשפה בפני מה הצעד הראשון ומה הצעד השני.. ואולי הצעד השלישי יכלול בתוכו גם חלקים מהצעד הראשון והשני - רק אולי. כרגע עוד לא יודעת..).
אבל יכולה בלב שלם להגיד שמשהו בתוך הלהגיע לשם בשעות שהמקום נראה לפחות דומה לאיך שנראה אז באותו לילה ארור - תרם לי. ומהיום הים חזר להיות שלי! לקחתי את הים חזרה! הוא לא יקח את זה ממני!! אחת האהבות שלי בחיים זה הים. הוא לא יקח ממני את המקום האהוב שלי. לא ארשה לו! והוא לא יצליח.
אני בחורה חזקה ואני אנצח! לא הוא!!