הימים האלה.. ../images/Emo4.gif
ואז ישנם הימים האלה שהוא חלש ואני חלשה ואין לי כוח לכלום. ואז ישנם הימים האלה שאני אמורה לחזק וחלש לי בעצמי.. מתביישת להודות שעצוב לי לפעמים, במיוחד לאחרונה, ו.. אין לי למי לפנות. מיליון חברים וירטואלים, וכמה מציאותיים שאינם נגישים.. אבל המציאות השחורה הזו שאני כבר זמן מתחמקת ממנה, מההכרה בה, רודפת ומכה בי לאחרונה. לא יעזור לך, הקול הפנימי אומר.. הוא חולה וזה מה יש.. ואז הוא עצוב ומשהו בו מבואס נורא והוא מרגיש בודד כי החברים שלו מגעילים ולא באו לבקר אותו מאז הטיפול הכימותרפי הראשון שלו, מאז כבר עבר חודש וחצי.. כאילו הבנאדם מצורע או משהו.. והוא בכלל לא השתנה חוץ מקצת ירידה במשקל, אפילו השיער עדיין עליו.. אבל הם אינם לידו, אפילו לא פעם אחת ב6 שבועות.. והוא עצוב.. אז אני סותמת את העצב שלי בחור נידח, בבור עמוק באמצע שממת מצבי רוחי, ומעודדת אותו בכל כולי! העיקר שיחייך וישמח ו.. יחזור לפחות להיות אופטימי, אם לא משהו אחר.. כי עדיין הוא רק במחצית הדרך עד ההבראה המיוחלת.. והנה, רק אתמול, קרו לי דברים בחיי האישיים, והרי לא הכל עליו, ובכל זאת, הרגשתי שלא יכולה להעיק עליו עם התסכולים שלי.. זה היה גם מיותר לנסות, הוא היה שקוע בכאב וחולשה מהטיפול האחרון.. אז ירדתי לי למטה בשקט, סגריות בכיס וישבתי לי על שפת המדרכה, נותנת לאויר ללטף אותי בחום.. ישיבה שקטה על שפת המדרכה עם עשן סגריות.. וכל מה שרציתי היה דווקא לטייל על חוף הים או בין שדות פורחים.. הערבים החמימים האלה מביאים בי מצב רוח נהדר ואז רגעי המציאות טופחים על פניי בעגמומיות מוזרה.. וזה לא תמיד ככה, לרוב המצב רוח בסדר ומעודדים זה את זה, אבל הימים האחרונים קשים.. הוא מבואס ואני מבואסת. הוא מסיבותיו ואני מסיבותיי, הוא מאוכזב מחבריו וחש בודד.. ואני לא מבינה את הבדידות שלי.. קטע ביזארי לחלוטין.. דווקא כשאתה צריך מישהו שינגב לך את הדמעה החצופה ההיא, אין מי.. והם נמשכים, הימים האלה....
ואז ישנם הימים האלה שהוא חלש ואני חלשה ואין לי כוח לכלום. ואז ישנם הימים האלה שאני אמורה לחזק וחלש לי בעצמי.. מתביישת להודות שעצוב לי לפעמים, במיוחד לאחרונה, ו.. אין לי למי לפנות. מיליון חברים וירטואלים, וכמה מציאותיים שאינם נגישים.. אבל המציאות השחורה הזו שאני כבר זמן מתחמקת ממנה, מההכרה בה, רודפת ומכה בי לאחרונה. לא יעזור לך, הקול הפנימי אומר.. הוא חולה וזה מה יש.. ואז הוא עצוב ומשהו בו מבואס נורא והוא מרגיש בודד כי החברים שלו מגעילים ולא באו לבקר אותו מאז הטיפול הכימותרפי הראשון שלו, מאז כבר עבר חודש וחצי.. כאילו הבנאדם מצורע או משהו.. והוא בכלל לא השתנה חוץ מקצת ירידה במשקל, אפילו השיער עדיין עליו.. אבל הם אינם לידו, אפילו לא פעם אחת ב6 שבועות.. והוא עצוב.. אז אני סותמת את העצב שלי בחור נידח, בבור עמוק באמצע שממת מצבי רוחי, ומעודדת אותו בכל כולי! העיקר שיחייך וישמח ו.. יחזור לפחות להיות אופטימי, אם לא משהו אחר.. כי עדיין הוא רק במחצית הדרך עד ההבראה המיוחלת.. והנה, רק אתמול, קרו לי דברים בחיי האישיים, והרי לא הכל עליו, ובכל זאת, הרגשתי שלא יכולה להעיק עליו עם התסכולים שלי.. זה היה גם מיותר לנסות, הוא היה שקוע בכאב וחולשה מהטיפול האחרון.. אז ירדתי לי למטה בשקט, סגריות בכיס וישבתי לי על שפת המדרכה, נותנת לאויר ללטף אותי בחום.. ישיבה שקטה על שפת המדרכה עם עשן סגריות.. וכל מה שרציתי היה דווקא לטייל על חוף הים או בין שדות פורחים.. הערבים החמימים האלה מביאים בי מצב רוח נהדר ואז רגעי המציאות טופחים על פניי בעגמומיות מוזרה.. וזה לא תמיד ככה, לרוב המצב רוח בסדר ומעודדים זה את זה, אבל הימים האחרונים קשים.. הוא מבואס ואני מבואסת. הוא מסיבותיו ואני מסיבותיי, הוא מאוכזב מחבריו וחש בודד.. ואני לא מבינה את הבדידות שלי.. קטע ביזארי לחלוטין.. דווקא כשאתה צריך מישהו שינגב לך את הדמעה החצופה ההיא, אין מי.. והם נמשכים, הימים האלה....
