הינשוף הדכאוני שמציל את ספרות הילדים
איור מתוך הספר. בדידות הרואית
"ינשוף בבית" הוא אחד הפרועים, המשעשעים והמקסימים שבספרי ארנולד לובל, האבא של צפרדי וקרפד, וראוי היה לתרגם אותו לעברית כבר מזמן
עופרה רודנר
"ינשוף היה בבית. 'כמה טוב לשבת כאן ליד האח', אמר ינשוף. 'כל כך קר בחוץ ויורד המון שלג'. ינשוף אכל לארוחת הערב טוסט עם חמאה ומרק חם מאפונה ירוקה. ינשוף שמע רעש חזק בדלת הקדמית. 'מי שם בחוץ, דופק וחובט בדלת ביתי בלילה כזה?', הוא אמר. ינשוף פתח את הדלת. אף אחד לא היה שם. רק הרוח והשלג" (מתוך "ינשוף בבית").
הסופר והמאייר ארנולד לובל פירסם את "ינשוף בבית" ב–1975, כמה שנים אחרי שפרץ עם שני הספרים הראשונים בסדרת "צפרדי וקרפד" המהוללת שלו. ובדומה לספריו הידועים יותר, גם "ינשוף בבית" הוא אוסף סיפורים קומיים קצרצרים ויפים להפליא. אבל בספר הזה אין שיחות מלב אל לב, ולא שירי הלל לאביב, לחברות או לפרחים הפורחים בגינה. הגיבור, ינשוף, מנהל דיאלוגים בעיקר עם עצמו או עם גרמי שמים, ולהגיד עליו שהוא "בבית" זה אנדרסטייטמנט — ינשוף כמעט ולא יוצא מהפיג'מה שלו לאורך רוב הפרקים בספר.
האווירה בבית ינשוף ספוגה בארומה חריפה מרירה (אלכוהולית משהו) ובאפלולית גותית ויקטוריאנית, משל רוחות רפאים מהעבר אורבות מאחורי הדלת. ינשוף מתבודד בקוטג' כפרי חורק בן שתי קומות, ואת רוב זמנו הוא מבלה ברדיוס שבין המטבח לכורסה שליד האח. לעיתים הוא מתיש את עצמו בדהירה הלוך וחזור במדרגות, או בנדידה מהמיטה אל הכורסה. לעיתים רחוקות הוא יוצא לטיול לילי בחליפה היפה שלו ובמגבעת, לאור הירח.
גבתה ממנו מחירים נפשיים, דלדלה את תחושת המציאות שלו ושחקה את עצביו הרופפים ממילא. בתאורה מסוימת, כשהוא יושב על הכורסה בחלוק הבית שלו ומטביע את יגונו ב"תה מי־דמעות", ינשוף דומה לשחקן קומי־טרגי בסרט על חייו, או לסופר שתוי שימי הגדולה שלו מאחוריו. לפרקים, כשהוא גוער בחורף, או יוצא לטיול הלילי בחליפתו היפה, אפשר לזהות את הדרת הכבוד הינשופית שלו מבצבצת מבין ההריסות. אבל בפנים הוא עוף מרוט עד העצמות, ובעיקר רדוף — החורף לועג לו, הבליטות המשונות בשמיכה מציקות לו, הירח עוקב אחריו, המחשבות הטורדניות לא מרפות ממנו.
למצב הרוח של ינשוף אין שם או פירוש, והוא אינו "בעיה" שיש לה פתרון. אולי הוא חלק מהטבע הינשופי או מהטבע בכלל, כמו עונת החורף — ואולי הוא קשור לנסיבות אישיות מצערות או לסינדרום כלשהו, שיש לו שם רפואי ארוך. אבל מתברר שביקום המקביל של לובל כל הפרטים האלה לא מעניינים כמו, למשל, מרק אפונה או מתכון לתה מי־דמעות, או כיסאות רעועים ושירים שלא שרים אותם, כי המילים שלהם נשכחו. אלה החומרים שמהם עשוי מצב הרוח של ינשוף, וככה כותבים על הנפש מבלי להעליב את הנפש, ומבלי להפוך את היצירה הספרותית למעבדה קלינית.ייתכן מאוד, ואף ניכר, שהסופר הכיר מקרוב את החומרים שמהם עשוי מצב הרוח של ינשוף (ואגב, ינשוף מזכיר במשהו את קרפד — כלומר, אולי הוא הגרסה המזדקנת והפחות עליזה שלו). אבל לובל לא כתב ספרי "בעיה" דידקטיים. הסיפורים שלו יותר קרובים ברוחם לאגדות זן ולשירת הדרך, או לשירת השטות העממית האנגלית — והרי גם שירת השטות, כשהיא במיטבה, יכולה להיות סוג של שירת זן. לא במקרה בשנותיו האחרונות לובל פירסם גרסה מאוירת משלו לשירי "אמא אווזה", ובכל ספריו, גם ב"ינשוף בבית", אפשר לזהות את חיבתו לשירת המטבח והכפר.
הטעם האנגלי הוא חלק מהדי־אן־איי היצירתי של לובל האמריקאי, ואולי ינשוף שלו הוא בן דודו של ינשוף מ"פו הדוב" של א"א מילן. אבל לובל היה גם מאוד אמריקאי: הסלנג שלו, הרוח הפרועה שלו, המוזיקליות התיאטרלית והדמויות שלו, הרחוקות מעולמות המשפחה הבורגנית, התכתבו בין היתר עם הרוח ההיפית של שנות ה–60 וה–70 באמריקה, וגם ביטאו אותה בדרכם. לובל כתב ויצר סמוך לשנים שבהן פרצו יוצרים כמו בוב דילן או ג'ים הנסון, אבי החבובות ו"רחוב סומסום". ומהרבה בחינות דרכו האמנותית הצטלבה עם שלהם — ההשפעות שלו קרובות לאלה של הפולק משנות ה–60 וה–70, והדמויות שלו היו יכולות להשתלב בקלות בתיאטרון הנונסנס הטלוויזיוני של הנסון. אפשר בקלות לדמיין את ינשוף, או את צפרדי וקרפד, יוצאים למסע הופעות עם החבובות בפולקסווגן צהובה. אם כי אפשר לנחש שינשוף לא היה מחבב את זה.
"ינשוף בבית" הוא אחד הפרועים, המשעשעים והפיוטיים שבספרי לובל, והתרגום החדש של איילין מוסקוביץ וסתיו מדווד יפה, גם אם לעיתים הוא נוקשה מעט מרוב היצמדות למקור (האם הכרחי לתרגם את "tear water tea" ל"תה מי־דמעות"? ייתכן שאפשר היה למצוא ביטוי מעודן יותר). כך או כך, ההחלטה לפרסם אותו בעברית בחורף הנורא של 2025 היא הברקה שיש בה כדי לנחם לב קפוא, וממילא עולה השאלה למה זה לא קרה כבר מזמן.
ינשוף בבית / ארנולד לובל. תירגמו מאנגלית: איילין מוסקוביץ וסתיו מדווד. הוצאת פעמון, 6