אני לא יכולה...
זה התחיל בערך ככה: היה לי יום-הולדת (3 נדמה לי) וסבתא שלי קנתה לי אותיות מתמגנטות. מייד התחלתי להרכיב מילים, לפרק ולהרכיב שוב. לאט-לאט למדתי לקרוא ולכתוב, ובגיל 4.5 כבר הייתי די טובה. גם במספרים- יש רק ילד אחד שהיה יותר טוב ממני בזה, כי הוא ידע גם באנגלית (חצי מהיישוב שלנו דובר אנגלית). בצייר עבדתי מגיל 3, מצגות עשיתי עוד בגן. לכיתה א' נכנסתי יחסית מוקדם, כי נולדתי באוקטובר. אני זוכרת שבקושי היו לי שגיאות כתיב. בעבודה כלשהי בכיתה ב' המורה ציינה אותי שלי לא היו בכלל טעויות כתיב, בעוד שלחברי לכיתה היה שפע מהם. מתישהו באמת כבר הייתי מבודדת, אני זוכרת שכל הפסקה הייתי יושבת בכיתה לבד (חוץ מהבנים ששיחקו בפוגים) וכותבת שירים וסיפורים. עד היום שמורים לי במחשב כמה כאלה, מכיתה ב'-ג'. בכיתה ד' התחלתי להיות בתוכנית "מחוננים" שבה יום בשבוע, במקום ללמוד כרגיל, לומדים בחוגי מחוננים (שנה שעברה פרשתי). לפני שנה אפילו ההורים שלי, שרגילים ל"תעודות משעממות" עוד ממזמן, אמרו שתעודה כזאת הם עדיין לא ראו! טוב, הגאווה היא לא תמיד טובה, אז אני אסכם בצניעות שאני אינטילגנטית קצת יותר מהרגיל. כמובן שסקרנית תמיד הייתי, בלעתי אנציקלופדיות ומילונים בכמויות ואני מתעניינת בכל דבר שזז (וגם במה שלא...) אחרי הכתבה, גיליתי שאני ממש לא יחידה ושיש גם מבוגרים שקוראים לעצמם בשם הזה שאני מכירה כ"כ מקרוב...
