היקר לי מכל

[פוריה3]

היקר לי מכל

תגידו גם לכם קורה,כשפתאום יש שקט בבית הזיכרונות מציפים אתכם,לי בכל אופן זה קורה הרבה ממש קשה לי לראות תמונות וסרטי ווידאו של ליאם,החלל הריק בלב גדל ונפער מיום ליום ,והפנים המחויכות של הילד שלי בכל פינה ,ופתאום אני קולטת שליאם מת ,שהוא כבר לא איתי,רק חמישה חודשים והוא לא איתי,לתמוך ולהגיד לי אמא אל תדאגי ,אמא אני אוהב אותך,ושוב הדמעות זולגות ,והריקנות נמצאת תמיד ,למה זה קרה ,לי לנו,ולמה האנוב והיקר מכל נלקח לנו? מנסה לחזק את עצמי ואת כולם פוריה

 

[koval10]

לפוריה ../images/Emo201.gif

גם לי מאד קשה לראות את התמונות של גיל. אגיד לך את האמת: אין לי אפילו וידאו אחד של גיל, אין לנו גם מצלמת וידאו. כמה הייתי נותנת כדי לראות אותו בסרט! חבל שהתמונות שלנו הם לא כמו בהארי פוטר!! האובדן שלנו טרי מדי. אני הולכת כל יום וכאילו יש על הכתפיים ועל ליבי אבן גדולה וכבדה. שהיא אתי כל הזמן וכמו שזה נראה לי היום תשאר לנצח. אני בטוחה שילדינו אוהבים אותנו גם עכשיו, איפה שהם נמצאים. גם אנחנו נמשיך לאהוב אותם כל חיינו. פעם בעלי אמר לי: "תפסיקי להתייסר, תני לילד שלנו להרגיש שאמא אוהבת אותו, ולא שאמא שלו מאד סובלת, לא חושב, שנעים לו להרגיש את הכאב שלך" כשחגגנו יום הולדת לבתי דניאל, בחודש פברואר, חודשיים מאז האסון, עשינו מסיבה עם קוסם לילדים, חילקנו הפתעות, רקדתי עם הילדה שלי, אכלנו עוגה, וחשבתי: "ילדים, תהיו מאושרים כולכם בשביל הבן שלי, תשחקו בצעצועים בשבילו, תהיו שמחים ובריאים תמיד גם קצת בשבילו" אולי זה נשמע מטורף, אבל זה מה שחשבתי. וזה עזר לי באותו רגע והקל עלי. לשמח ילדים אחרים, את אחותו של גיל גם. זה היה קשה, אבל גם מספק. אני רוצה לחבק אותך חזק, תהיי חזקה. ותנסי לשמח את הקרובים אליך, כי למדנו כבר בדרך הקשה ביותר ששום דבר בחיים הוא לא מובן מאליו.

 

[דנה של רותם]

פוריה ואנה יקרות ../images/Emo201.gif

אני זוכרת את התקופה הזו, כשהמשא הכבד ישב לי על הלב, על הבטן, על הכתפיים, על הראש, על העיניים, פשוט בכל מקום ובכל רגע. כל מבט היה מחפש את רותם, כל נשימה כאבה, כל חוט מחשבה התחיל ונגמר במחשבות עליו. תיפקדתי על אוטומט, רק כי חייבים, כי אין ברירה, כי יש בית בעל ועוד ילדים לטפל בהם. כבר אז, עוד בבית החולים ממש שעות לפני שרותם הלך מאיתנו סופית, אבל אחרי שכבר ידענו שאין סיכוי, דיברתי עם חברה יקרה מאד שגם היא כותבת בפורום הזה "אמאשלילד". היה לה כבר "ותק" של כמעט שנתיים מאז שהילד המדהים שלה עזב. אני שאלתי אותה איך בכלל אפשר לחיות, איך אפשר להמשיך לנשום, איך אפשר ללכת, איך אפשר לאכול ולשתות, כשהכאב צורב וחזק כל-כך ומחכה ממש בכל פינה. היא אמרה לי שעכשיו קשה, אבל עם הזמן שעובר הכאב נכנס למסגרת. ממש ככה. הוא כבר לא משתלט על כל פיסה בך, אלא נכנס לתבנית מסויימת ובא בגלים. ובין הגלים האלה אפשר לנשום, לחיות, לתפקד. ולא שזה פחות כואב, פחות עצוב, פחות ובר את הלב כל פעם מחדש, אבל לפחות אפשר לנשום ולקחת הרבה אויר עד הגל הבא (ממש כמו סוג של צירי לידה). אז לא הבנתי על מה היא מדברת. ואני לא זוכרת כמה זמן זה לקח. אם שנה או שנה וחצי או יותר או פחות. אבל זה הגיע. האפשרות להצליח להמשיך ולחיות ואפילו לקחת מהילד שלי את הדברים הטובים שהוא אהב וללכת בעקבותיהם ולנסות לנצל ולהנות מכל רגע בחיים האלה וממה שנשאר לי בהם, הגיעה. מקוה שתצליחו לפעמים לנשום, להמשיך. מתישהוא לומדים לחיות לצד הכאב, ולא בתוכו כל הזמן. שולחת לכן חיבוק גדולגדול עם הרבה אנרגיות

 

[koval10]

../images/Emo52.gif דנה

מרוב התרגשות ששרשרתי את ההודעה למקום הלא נכון

 

[eaz1514]

בנות יקרות, האם לא שכחנו משהו?

את הכח להמשיך, הרצון לחיות חיים נורמלים, היכולת לשמוח, לטייל, להנות אנחנו שואבות מהם, מהילדים שלנו היקרים. אני למדתי רבות מהלחימה העיקשת, מהסבל בלי מילים, בלי תלונה, בלי בכי. מהרצון לא לשבש את החיים, לא לגרום לכל הבעיות בגלל היותו חולה. לא להטריח אנשים. את יודעות שהיינו מאושפזים רחוק מהבית. רונן היה מתפלא כל פעם מחדש כשמישהו לא מהמעגל הקרוב היה מגיע במיוחד בשבילו לחיפה. זה מקור הכח והנחמה שלי. כל מעשה שלי בחיים ש"אחרי" נמדד ברצון של רונן שלי. ואני יודעת מבלי שנאמר לי במילים מפורשות שהמשאלה הגדולה ביותר שלו היתה: תמשיכו בלעדי כאילו שאני איתכם. והוא באמת איתנו כל הזמן בכל מקום. כך אני מרגישה. אם כל זה לא תמיד אני מצליחה ומתכנסת בתוך עצמי עד יעבור זעם. אילנה אמא של רונן