-המשך5-
"שגית!" פלטה צעקה כשהבחינה בה, "שגית, אני כאן!" שגית הפנתה את ראשה במהירות לקול המוכר הקורא לה. "חגית!! אוי, חגית שלי!" היא מיהרה לכיוונה כשראתה אותה, מעדה באמצע וביקשה את סליחתה של אישה צעירה שכמעט נפלה בגללה. "כמה זמן שלא ראיתי אותך! אני מצטערת, חגית, על כל מה שקרה!" שגית עטפה את חברתה בחיבוק דוב, וכל האנשים מסביב הביטו בהשתאות באשת העסקים הנאה המחבקת, בוכה ומתייפחת... "בואי, בואי נלך למכונית וניסע הביתה. האוכל יתקרר ויש לנו עוד נסיעה ארוכה." חגית הסתכלה באי נוחות סביבה, והובילה את שגית לחדר הענק שבו אפשר היה למצוא את התיקים והמזוודות של שגית. "נו, אז איך הייתה הטיסה?" חגית שאלה תוך כדי כך שהיא מחפשת בעיניה את המזוודות של שגית. "בסדר. איחרנו קצת... את בטח היית כאן בדקה שהיינו אמורים לנחות, נכון?" שגית הביטה בחברתה במבט מלא חיבה, נזכרת בכל אותן הפעמים שחגית התרגזה ששגית הגיעה באיחור לאיזשהו מקום. חגית הנהנה וחייכה. "לא השתניתי הרבה, אה?" אמרה חגית, נזכרת גם היא בכל הפעמים שנכנסה שגית מתנשפת לחדר, מצטערת עשרות פעמים על האיחור, כל פעם עם סיבה "מוצדקת" אחרת. "תראי אם את מזהה את התיקים שלך, טוב?" שגית הביטה סביבה בהתפעלות, על כל עשרות ומאות האנשים, כל אחד מחפש את התיק שלו. "הנה! הנה התיק שלי, זה שם, השחור הגדול!" שגית זינקה ומשכה את התיק שלה מערימות התיקים, והניחה אותו בעגלה שעמדה בקרבת מקום. חגית נתחייכה למראה האישה שהכירה כנערה בתיכון. היא תהתה איך הן יכלו להיות חברות כל כך טובות. הרי הן שונות אחת מהשניה כמו שחור ולבן! היא הנידה בראשה ועזרה לשגית לחלץ את המזוודה השניה שלה. "יש לך עוד תיק?" שאלה חגית. "לא. בואי, נלך!" שגית כבר דחפה את העגלה לפניה, נותנת לחגית להוביל אותה למכונית הקטנה והחדישה שלה. כשהגיעו לשם העמיסו את המזוודות המלאות של שגית לתא המטען, ושתיהן נכנסו למושב הקדמי, חגית ליד ההגה ושגית במושב שלידה. הן פטפטו כל הדרך הביתה בהתרגשות, מעבירות את כל החוויות שהן עברו מאז שרבו. חגית סיפרה לשגית על בעלה ובנה, והיה קצת אי נעימות כשדיברה שגית על צבי והתינוקת, אך חגית מיד שינתה נושא והרגע חלף. לאחר כחצי שעה ירדו מהכביש הראשי ונסעו בשביל עפר קצר המוביל לכפר בו גרה חגית. היא חנתה על יד בית כפרי, שקט ונאה, ויצאה מהמכונית. היא הורתה לשגית להצטרף אליה, ושאחר כך יבוא בעלה לעזור עם המזוודות. הן נכנסו לבית דרך הדלת האחורית, שהובילה למטבח, ושם קראה חגית בקול לבעלה ולבנה, לבוא לאכול. הכל היה מונח במקומו, וסדר מופתי שרר בבית. שגית חייכה לעצמה, נזכרת איך בתיכון תמיד הצד של חגית בשולחן המשותף שלהן היה מסודר – המחברות בקצה השולחן ומעליהן הקלמר, שום קשקוש לא היה על הצד שלה בשולחן... לעומת זאת, בצד של שגית הכל היה מונח בבלגאן, השולחן היה כולו מלא שרטוטים וציורים, דפים תמיד התעופפו ברוח של החלון הפתוח, וחגית תמיד גערה בה, בהתחלה יפה ואחר כך בעצבנות כשהדברים של שגית גלשו גם לצד של חגית. הבית היה מה שבאמת הבהיר לה בצורה טובה מכל שחגית לא השתנתה. לא היה גרגר אבק, והכל הבריק מניקיון. "נו, דוב! יאיר! אתם באים? יש לנו כאן אורחת חשובה מאוד!" זירזה חגית את בני משפחתה ותוך כדי כך הובילה את שגית לשולחן הערוך ועמוס בכל טוב. ראשון הגיע יאיר, בנם של דוב וחגית. הוא היה כבן ארבע-חמש, ילד חמוד מאוד עם תלתלים בהירים ועיניים חומות גדולות, גומות חן שירש כנראה מאביו, ובגדים אלגנטיים – חולצה בצבע בז' בתוך המכנסיים בקפידה, מכנסיים קצרים בצבע חום כהה, גרביים מקופלות יפה וסנדלים חומות. הוא חייך אל שגית בביישנות, ובשקט התקדם לעבר אמו וחיבק את רגלה. חגית התכופפה והעניקה לו נשיקה, תוך כדי כך שהיא מנגבת בעדינות את אפו שהיה בכל מקרה נקי. אחריו הגיע דוב. הוא היה עם חליפה למרות שהיה בתוך הבית, וכשהגיע למטה לחץ לשגית את ידו והציג את עצמו. הוא התיישב בשולחן ואחריו גם השאר, כשחגית ודוב אחד מול השני ויאיר ושגית יושבים משני צדדיהם. הם אכלו בשתיקה כמה זמן, יאיר מסתכל על שגית בעיניו הגדולות ושגית מביטה גם בו בסקרנות, מנסה למצוא בו תכונה כלשהי שדומה לחגית, ללא הצלחה. נראה היה שהוא ירש את המראה של אביו. שיערו הבהיר, גומות החן, חיוכו המבויש מעט, מבנה גופו היציב... רק עיניו הכהות הזכירו את אמו. ”אימא... אני צריך לשירותים." יאיר אמר לפתע, מדבר כמו ילד יותר מבוגר ממה שהוא היה באמת. חגית התנצלה, ויצאה עם יאיר מהחדר. שגית הרהרה מעט איך הייתה נראית בתה בגיל הזה, אך מיד החזירה את המחשבה עמוק לתוך ראשה, לחדרים החשוכים שהדלתות אליהן נפתחות רק בלילה, במיטה. "אז... איך הייתה הטיסה?" שאל דוב, מנסה ליצור שיחה כלשהי. "בסדר גמור. אני מצטערת שאיחרתי, הטיסה יצאה מאוחר מידי..." היא אפילו לא ידעה למה היא התנצלה. הרי האיחור לא היה אשמתה. דוב חייך. "כרגיל. הטיסות מישראל תמיד מגיעות באיחור." שגית הופתעה לשמוע את הרגש שהוא ביטא במילה "ישראל". "גרת שם פעם? בישראל?" היא שאלה לפני שהיה לה זמן לעצור את עצמה. "כן. אחותי נהרגה בפיגוע, ואני החלטתי שאת ילדי לא אגדל במקום כזה. הם לא יהיו בטוחים." שגית הייתה מופתעת לשמוע את הפרט החדש הזה על דוב. היא תהתה למה חגית לא סיפרה לה על זה. היא לא ידעה איך להגיב, ולכן פשוט שתקה. דוב המשיך – "לכן באתי לכאן. הרגשתי צורך להתרחק מהארץ כמה שיותר. להתרחק מהמקום בו איבדתי את אחותי, בן האדם שהכי אהבתי ועליה הכי סמכתי. אני שמח על ההחלטה הזו. כאן פגשתי את חגית" – הוא ביטא את שמה באהבה רבה – "וחיי השתנו. נהייתי אחר, וחגית בדרך מסוימת הייתה מין תחליף למוריה. זאת הייתה אחותי." הוא ישב שם בשתיקה, מופתע מעצמו שגילה למישהי שפגש רק לפני שעה קלה את כל חייו כמעט. "ומה עם אמך? השארת אותה שם?" שגית אמרה כמעט בלי לחשוב. "לא. אימי גרה עכשיו עם אבי ואחי בניו יורק. כולנו עזבנו את הארץ." הוא ראה את ההבעה המופתעת של שגית ומיד הוסיף – "את לא מבינה. מוריה הייתה האדם היקר ביותר לכולנו. אני מבין את אלוקים, שרצה אותה בשביל עצמו." הוא נאנח וכנראה נזכר באחותו. עיני שגית התמלאו דמעות עצב וגעגועים, כשנזכרה גם היא באנשים היקרים לה מכל שאבדו לה לנצח. "גם לי היו אבדות רבות ויקרות בארץ... בעלי, הורי, אחי, והורי בעלי נהרגו. בתי נמסרה לאימוץ." היא מיצתה את כל מה שעבר עליה בחודשים האחרונים במשפט אחד. דוב הביט עליה בהערכה גלויה. "ואת לא כועסת?"
