אלעד שמים ים יבשה
New member
הי, בוקר טוב ../images/Emo39.gif
הרגשתי ככה צורך לשתף. לא משהו רציני, פשוט קצת להוציא, אולי זה יעזור לי לעשות סדר בהרגשה. יש לי פחדים כבר בערך שלושה חודשים. למות.זה התחיל לילה אחד, כשפתאום הרגשתי פחד גדול. חשבתי שלבטח אני הולך לא מתתי, אבל עבר עלי יום שלם שבו פשוט פחדתי-נטו. לא ישנתי במשך יום שלם לפני כן, ובצירוף עם טראומה שחוויתי יומיים קודם - כנראה שזה הספיק כדי לעורר בי כל פחד שהיה מסוגל להתבטא - החדר החם, חוסר הוודאות והבושה מאנשים שהכרתי שניסו לעזור לי, לא הקלו בכלל. ההורים שלי באו לקחת אותי. כמו ילד שלא יודע כלום על העולם, עזרו לי להגיע למכונית - והסיעו אותי הביתה. ישנתי לחצי שניה על הברכים של אמא שלי, ואחר-כך אכלנו ושתינו בדרך (אני מותש בטירוף) - היתי כל-כך רגיש לתנועת המכונית בנסיעה, ובתוספת של המיץ האולי מקולקל ששתיתי, חשתי תחושה פיזית נוראה - הקאתי בדרך. המחשבה על העדר השינה, רגש הבושה והבלבול - לא עזרו לי להפסיק לפחד - אז פשוט המשכתי. חשבתי שקורה לי הדבר הכי נורא בעולם - הכי מיסטי, לא ברור - הכי משהו שחייב לעבור. אבל הוא לא עבר. והמשיך. פניתי לעזרה, וקיבלתי כיוון טוב לטיפול, שעזר והוריד ממני משקל. עכשיו נשאר קצת פחד - שישתחרר. בזמן שלו. בלי לחץ. אבל רציתי להגיד 'לו' - תקשיב, "פחד". קצת באסה לי לחוות אותך כל-כך הרבה. אני צריך הקלה - שתבין, תשחרר. תאמין לי - יהיה טוב יותר, לי - וגם לך. תוכל לבוא כשבאמת יש סכנה ולהגיד לי איך אני צריך לחשוב ולהרגיש - תוכל להתקים בעצמאות, בלי להיות תלוי בי כל הזמן - פשוט לבוא כשצריך, כי גם לך יש תפקיד. נהיה חברים טובים, כמו שאנחנו עכשיו, אבל בלי להיות כבולים. לא נצטרך אחד את השני כל הזמן - וזה המון. אלעד
הרגשתי ככה צורך לשתף. לא משהו רציני, פשוט קצת להוציא, אולי זה יעזור לי לעשות סדר בהרגשה. יש לי פחדים כבר בערך שלושה חודשים. למות.זה התחיל לילה אחד, כשפתאום הרגשתי פחד גדול. חשבתי שלבטח אני הולך לא מתתי, אבל עבר עלי יום שלם שבו פשוט פחדתי-נטו. לא ישנתי במשך יום שלם לפני כן, ובצירוף עם טראומה שחוויתי יומיים קודם - כנראה שזה הספיק כדי לעורר בי כל פחד שהיה מסוגל להתבטא - החדר החם, חוסר הוודאות והבושה מאנשים שהכרתי שניסו לעזור לי, לא הקלו בכלל. ההורים שלי באו לקחת אותי. כמו ילד שלא יודע כלום על העולם, עזרו לי להגיע למכונית - והסיעו אותי הביתה. ישנתי לחצי שניה על הברכים של אמא שלי, ואחר-כך אכלנו ושתינו בדרך (אני מותש בטירוף) - היתי כל-כך רגיש לתנועת המכונית בנסיעה, ובתוספת של המיץ האולי מקולקל ששתיתי, חשתי תחושה פיזית נוראה - הקאתי בדרך. המחשבה על העדר השינה, רגש הבושה והבלבול - לא עזרו לי להפסיק לפחד - אז פשוט המשכתי. חשבתי שקורה לי הדבר הכי נורא בעולם - הכי מיסטי, לא ברור - הכי משהו שחייב לעבור. אבל הוא לא עבר. והמשיך. פניתי לעזרה, וקיבלתי כיוון טוב לטיפול, שעזר והוריד ממני משקל. עכשיו נשאר קצת פחד - שישתחרר. בזמן שלו. בלי לחץ. אבל רציתי להגיד 'לו' - תקשיב, "פחד". קצת באסה לי לחוות אותך כל-כך הרבה. אני צריך הקלה - שתבין, תשחרר. תאמין לי - יהיה טוב יותר, לי - וגם לך. תוכל לבוא כשבאמת יש סכנה ולהגיד לי איך אני צריך לחשוב ולהרגיש - תוכל להתקים בעצמאות, בלי להיות תלוי בי כל הזמן - פשוט לבוא כשצריך, כי גם לך יש תפקיד. נהיה חברים טובים, כמו שאנחנו עכשיו, אבל בלי להיות כבולים. לא נצטרך אחד את השני כל הזמן - וזה המון. אלעד