הי בט"ש: על השתנה, מדי צבא וכל השאר
הי בן, והרי סיפור חביב שקרה לי זה עתה: לאחר ימים רבים נטולי פורומים (הוקדשו בעיקר לסידור הדירה החדשה, סידורי החתונה, זמן עם גור ועוד ועוד), התחברתי סוף סוף לאינטרנט (טוב, מה כבר עוד אפשר לעשות בעבודה?), והופ - לפורומים. תחילה נכנסתי לפורום אומנויות הלחימה, וכמובן מצאתי בו הודעות הקשורות לאימון הפורום. יותר מכל שמחתי לקרוא הודעות שהתייחסו אליך ולאימון אתך. דוב לבן (אם אינני טועה) למשל, כתב כמה מדהים היה לו להתאמן אתך, ושיבח את איכות התנועה שלך. ואני... אני פשוט התמוגגתי. מה לעשות, זה שוב האגו הזה שלנו. הרי זה שכל כך נהדר לי ללמוד ממך, וזה שאני מרגיש שיש לי מה ללמוד ממך - זה מספיק, לא? כן, ברור שזה מספיק, אבל כשאני שומע מישהו אחר שמשבח אותך, אני מתמלא גאווה. זה מגוחך, לא? איזו סיבה יש לי להתמלא גאווה על משהו שמישהו אחר אמר עליך? לדעתי זה פשוט העניין הזה של חיזוקים. כל חיינו אנו זקוקים לחיזוקים (אגו, כבר אמרתי?), וכשאנו מקבלים אותם זה עושה לנו טוב. אז לא משנה כמה אהיה בטוח בבחירתי בך כמורה, עדיין, כשאקבל על כך חיזוק זה יעשה לי טוב. ואתה יודע מה? אין לי בעיה עם זה. אני קורא כאן ועכשיו לכל מי שיש לו משהו נפלא להגיד עליך, לשרשר את זה מייד להודעה זו. למתקשים, אתן מספר התחלות שיכולות לעזור: -"מאז שאני לומד אצל בן אני מגיע מהבית למכולת בריחוף קל..." -"כשאני חושב על בן, אני מרגיש שיש לו את הכוח לעמוד במקום בלי לזוז, ולהזיז את כדור הארץ..." -"בן הוא לא רק מורה, הוא גם..."
ואם גם לי מותר להגיד משהו, אז דע לך שמכל הדברים הנפלאים שאני לוקח עמי לאחר כל שעור איתך, אחד המדהימים ביותר הוא הסיבוב ב-360 מעלות. אני נגנב מאיך שאתה קופץ, וחוזר בדיוק לאותו מקום, מבלי לאבד גרם אחד של שיווי משקל, וכאילו זה הדבר הכי טבעי, ועוד ללא כל מאמץ. אז כן, ברור לי שזה אימון ועוד אימון ועוד אימון, ושיש לך עלי פור של מי יודע כמה זמן, אבל האמת שאני לא קונה את זה. זה משהו הרבה יותר בסיסי מאימון. עבורי זהו שעור בלהכיר את הגוף שלי, ולהבין מה הוא יכול ומה לא, לאן אני רוצה להגיע איתו ועוד ועוד. אני בטוח שאצליח בסיבוב הנ"ל, כי אני מאד רוצה להצליח בו וזה מאד חשוב לי. זה חלק מקלות התנועה שאני רוצה להגיע אליה. בכל אופן, לאחר ביקור יחסית קצר בפורום אומנויות הלחימה, ולאחר שהרגשתי שהביקור לא סיפק אותי, עברתי לכאן. גם כאן לא הייתי, כאמור הרבה זמן, אז התחלתי לקרוא ולעבור בין ההודעות. התחושה הבולטת שלי היתה שאני לא מקבל מהשיטוט בפורומים את מה שציפיתי לקבל. הכיף הזה שיש לי בדרך כלל "לא הגיע". כמי שתמיד משתדל להבין מה קורה לו ולמה, זה גרם לי אמנם לחשוב על הסיבות לכך, אבל כמי שמאמין שצריך לתת לדברים "להיות" כדי לחוות אותם ולמצות אותם, החלטתי לא להלחם בהרגשה. במילים אחרות, אם השיטוט לא עושה לי את זה, אז לא. אשוטט עד שימאס לי, ואז אפסיק. מחר או מחרתיים או מתישהו אנסה שוב, ונראה. מעניין שבינתיים הגעתי להודעה שלך על כך שאתה לא מרגיש כל כך משהו. לאחר שקראתי אותה, רציתי לכתוב לך שאני בדרך כלל נוהג לתת לתחושות "להיות". בעיני, זהו חלק מהאיזון שאני שואף אליו. כפי שאיני מאמין לאנשים שכל הזמן רע להם, אני גם לא כל כך מאמין לאנשים שכל הזמן טוב להם. צריך להיות איזה איזון. לאו דווקא חצי חצי, אלא פשוט גם מזה וגם מזה. אז כשטוב לנו, זה ברור שנרצה להאריך את התחושה ככל שניתן. אם כך, מדוע אנו נלחמים כל כך בתחושות "רעות". צריך לתת להן להתקיים, לחוות אותן, ללמוד מהן, ואז הן גם נעלמות הרבה יותר מהר (מאשר אם מתחילים להילחם בהן ולהתעסק בהן, ובכך לתת להן עוד קיום). בסוף לא הגבתי להודעה שלך, אבל כידוע, שום דבר לא קורה סתם, והמשך הדרך (שמייד אכתוב עליו) גרם לי לכתוב את ההודעה הזו, ובה גם התגובה שלא נכתבה קודם, וכן נכתבה עכשיו. ואז הגעתי להודעה שלך בעניין פנטזיות מיניות שהתגשמו. טוב, חשבתי לעצמי, אולי קצת סקס יעשה לי טוב. התחלתי לקרוא, וקודם כל התחברתי לנושא של הנכונות של אנשים לדבר על האינטימי מכל. באופן לא מפתיע, אתה לקחת את השרביט, ובווידוי שברור לי שכלל לא היה פשוט לך, הוכחת שאפשר להתוודות על פנטזיה מינית שהתגשמה, מבלי להסתיר את זהותך ומבלי שהשמיים יפלו. קודם כל שעור יפה. פחד ומבוכה מהווידוי הסתיימו בהצלחה ושום דבר נורא לא קרה (אפילו קיבלת הצעה לנסיון נוסף, אותה דחית באבירות
). בכל אופן, עוד אני קורא על חוויית ההשתנה וכו´, אני מגיע להודעת המשך שלך, בה אתה כותב איך הלכת לכיוון הבית שלך בתל-אביב, לבוש מדי צבא וכו´. פשוט נדהמתי. למה, אתה שואל? ובכן, מסתבר שאתמול, בעודי נוסע במכונית מכאן לשם, חלפה בראשי המחשבה הבאה (אלוהים יודע מדוע): "מעניין אם בן היה בצבא". כן כן, פשוט עניין אותי לדעת אם היית בצבא, וגם לא ידעתי להחליט אם לשאול אותך על כך או לא. אני מניח שזה קשור איכשהו למספר השנים (17) בהן למדת קונג פו. המספר הזה הופיע בכל כך הרבה הודעות שלך ואליך, והוא כמובן נחקק בראשי, ולפתע, אתמול, חשבתי האם 17 השנים כוללות גם צבא וכו´. והנה בעודי קורא את "שרשור ההשתנה" (זה פשוט נשמע טוב), פתאום הדבר שנראה לי הכי מדהים מכל הקטע המיני המסעיר וכו´, היה העובדה שגיליתי, מבלי לשאול אותך אפילו, שהיית בצבא. זהו, זה הסיפור. כל ההשתלשלות הנ"ל, פשוט נראתה לי מעניינת, וסופה נראה לי פשוט נהדר, כך שהחלטתי לחלוק עמך, ועם כולם את הסיפור. וכך, מהרגשה לא משהו תוך כדי שיטוט בפורומים, ומתחושה שאין לא אפילו איך להתחבר לעניין כי אין לי כל כך על מה לכתוב, ואפילו כשבא לי להגיב, אני לא מגיב, כתבתי פתאום הודעה כל כך ארוכה, חלקתי את מה שקרה לי אם חברי לפורום, וראה זה פלא - הרבה יותר נעים לי עכשיו. איזה כיף. תלמידך המאושר שהוא תלמידך, פיני
הי בן, והרי סיפור חביב שקרה לי זה עתה: לאחר ימים רבים נטולי פורומים (הוקדשו בעיקר לסידור הדירה החדשה, סידורי החתונה, זמן עם גור ועוד ועוד), התחברתי סוף סוף לאינטרנט (טוב, מה כבר עוד אפשר לעשות בעבודה?), והופ - לפורומים. תחילה נכנסתי לפורום אומנויות הלחימה, וכמובן מצאתי בו הודעות הקשורות לאימון הפורום. יותר מכל שמחתי לקרוא הודעות שהתייחסו אליך ולאימון אתך. דוב לבן (אם אינני טועה) למשל, כתב כמה מדהים היה לו להתאמן אתך, ושיבח את איכות התנועה שלך. ואני... אני פשוט התמוגגתי. מה לעשות, זה שוב האגו הזה שלנו. הרי זה שכל כך נהדר לי ללמוד ממך, וזה שאני מרגיש שיש לי מה ללמוד ממך - זה מספיק, לא? כן, ברור שזה מספיק, אבל כשאני שומע מישהו אחר שמשבח אותך, אני מתמלא גאווה. זה מגוחך, לא? איזו סיבה יש לי להתמלא גאווה על משהו שמישהו אחר אמר עליך? לדעתי זה פשוט העניין הזה של חיזוקים. כל חיינו אנו זקוקים לחיזוקים (אגו, כבר אמרתי?), וכשאנו מקבלים אותם זה עושה לנו טוב. אז לא משנה כמה אהיה בטוח בבחירתי בך כמורה, עדיין, כשאקבל על כך חיזוק זה יעשה לי טוב. ואתה יודע מה? אין לי בעיה עם זה. אני קורא כאן ועכשיו לכל מי שיש לו משהו נפלא להגיד עליך, לשרשר את זה מייד להודעה זו. למתקשים, אתן מספר התחלות שיכולות לעזור: -"מאז שאני לומד אצל בן אני מגיע מהבית למכולת בריחוף קל..." -"כשאני חושב על בן, אני מרגיש שיש לו את הכוח לעמוד במקום בלי לזוז, ולהזיז את כדור הארץ..." -"בן הוא לא רק מורה, הוא גם..."
