פשיוניסטה תפרניתה
New member
הי לכולם
לא הייתי כאן די הרבה זמן, אבל מדי פעם אני מציצה...
עברו כבר 3 שנים מאז אובחנתי כחולת סרטן שד גרורתי. במשך הזמן הזה - היו ירידות ועליות, החלפה של 5 קווי טיפול, האחרון פעל יפה 9 חודשים ולאחרונה הוחלף כשחלה החמרה חדשה במחלה שלי. כעת נראה שהטיפול שאני מקבלת עובד כי בדיקות הדם שלי מאד אינדיקטיביות לגביי מצב המחלה. סגרתי היום 2 קורסים של טיפול (כל קורס = 3 טיפולים ושבוע הפסקה). סה"כ זו כימותרפיה לא ממש קשה, כמעט ואין לי תופעות לוואי או שאולי הן הפכו כל כך לחלק מחיי שאני לא זוכרת מה זה להרגיש אחרת...אנשים שפוגשים אותי בקושי מאמינים לי שאני עדיין חולה, כי אני לא נראית חולה וסה"כ אני במצב פיזי טוב מאד. אבל -
הבעיה היא שלאחרונה אני מדוכדכת. נראה לי שהתרופה נגד דיכאון שאני נוטלת כבר 3 שנים כבר חדלה מלהשפיע עליי. השבוע יש לי פגישה עם פסיכיאטר כדי לבחון את העניין. אני מקווה שהוא יוכל לעזור לי, כי מרגישה שממש איבדתי את החשק להכל. אין לי עניין בכלום, אני כבר לא יוצרת (צורפת במקצועי) ולא כיף לי כמעט משום דבר. אני זקוקה לשינוי. איך אוספים את עצמנו מחדש וממשיכים הלאה? כל החלפה של טיפול גוררת את אותן חרדות ומחשבות, את אותם פחדים, מרגישה ששעון החול שלי הולך ואוזל ולא יודעת כמה זמן נשאר לי. בן זוגי אומר לי שאנסה לא לחשוב על זה, שאתמקד בלחיות כאן ועכשיו, בלי לחשוב מה יהיה הלאה ומתי. אבל זה קשה מאד. אני נעזרת בקבוצת תמיכה, יש לי הרבה אנשים שמקיפים אותי ומחבקים אותי, אבל בשורה התחתונה - זו אני והמחלה, לבד.
קצת עצוב לי.
לא הייתי כאן די הרבה זמן, אבל מדי פעם אני מציצה...
עברו כבר 3 שנים מאז אובחנתי כחולת סרטן שד גרורתי. במשך הזמן הזה - היו ירידות ועליות, החלפה של 5 קווי טיפול, האחרון פעל יפה 9 חודשים ולאחרונה הוחלף כשחלה החמרה חדשה במחלה שלי. כעת נראה שהטיפול שאני מקבלת עובד כי בדיקות הדם שלי מאד אינדיקטיביות לגביי מצב המחלה. סגרתי היום 2 קורסים של טיפול (כל קורס = 3 טיפולים ושבוע הפסקה). סה"כ זו כימותרפיה לא ממש קשה, כמעט ואין לי תופעות לוואי או שאולי הן הפכו כל כך לחלק מחיי שאני לא זוכרת מה זה להרגיש אחרת...אנשים שפוגשים אותי בקושי מאמינים לי שאני עדיין חולה, כי אני לא נראית חולה וסה"כ אני במצב פיזי טוב מאד. אבל -
הבעיה היא שלאחרונה אני מדוכדכת. נראה לי שהתרופה נגד דיכאון שאני נוטלת כבר 3 שנים כבר חדלה מלהשפיע עליי. השבוע יש לי פגישה עם פסיכיאטר כדי לבחון את העניין. אני מקווה שהוא יוכל לעזור לי, כי מרגישה שממש איבדתי את החשק להכל. אין לי עניין בכלום, אני כבר לא יוצרת (צורפת במקצועי) ולא כיף לי כמעט משום דבר. אני זקוקה לשינוי. איך אוספים את עצמנו מחדש וממשיכים הלאה? כל החלפה של טיפול גוררת את אותן חרדות ומחשבות, את אותם פחדים, מרגישה ששעון החול שלי הולך ואוזל ולא יודעת כמה זמן נשאר לי. בן זוגי אומר לי שאנסה לא לחשוב על זה, שאתמקד בלחיות כאן ועכשיו, בלי לחשוב מה יהיה הלאה ומתי. אבל זה קשה מאד. אני נעזרת בקבוצת תמיכה, יש לי הרבה אנשים שמקיפים אותי ומחבקים אותי, אבל בשורה התחתונה - זו אני והמחלה, לבד.
קצת עצוב לי.
