לא בטוחה שינחם אבל גם שלי היה 'קשה מאד' בשנים מסויימות, זה עבר, אח"כ זה קצת חזר, אח"כ זה נרגע והנה, הוא בן 31 ולצערי אני עדיין לא יכולה לכתוב שהכל מאחורי...
מוזר אבל אחותי בכלל לא עברה את זה, אולי זה עניין של אישיות ומקום במשפחה.
הלבד של להיות 'שם' קשה, מי כמוני יודעת, בחמש השנים הראשונות הבת שלי הייתה פה ולפני כמעט שנה היא חזרה, אני מבינה את השיקולים שלך, לא בטוחה שהייתי מוגלת לעמוד בבחירה שעשית.
בלי שום קשר, מציעה לוותר על ההגדרה (גם אם זה רק בלב) של ילדה לא קלה, זה רק יהפוך אותה לכזו. עדיף להגדיר כתקופות מאתגרות או משהו בסגנון
אני מעולם לא הרגשתי שהזוגי צריך/יכול/מתאים להיות שותף לחינוך וגידול הילדים. אולי בגללי ואולי בגללו, זה לא עשה את זה פחות מתסכל. וזה שלא נתתי לו להתערב הפך לאישו בפני עצמו, מסתבר שבמצבים האלה אין מנצחים.
העיצה הכי טובה שאני יכולה לתת היא שתכתבי, פה או במקום דומה, זה ישאיר לך יותר אויר להתמודד הכי טוב שאת יכולה.
בהצלחה וחיבוקים