האמת... שזה קצת מאכזב...
אתם יודעות... מישהי שתמיד אמרה שהיא התאהבה בהתעמלות ברגע שהתחילה עם זה כשהייתה בת 3... ואחרי האולמפיאדה עוזבת לגמרי (ואפילו בשביל הכיף לא ממשיכה בנתיים) זה מאכזב. כאילו היא לא באמת מסורה לענף. זה קצת מצחיק שאני אגיד את זה אבל זה מרגיש קצת כמו בגידה בהתעמלות... מתעמלות שממשיכות להתעמל אחרי השיא של האולמפיאדה ומשתתפות אח"כ באליפויות עולם ואפילו בעוד אולמפיאדה נחשבות בעייני (אפשר לחשוב מי אני) גדולות יותר, בלי קשר להשגים. קורקינה, אנה פבלובה, סימונה אמנאר, שנון מילר, שלא לדבר על צ'זוביטינה שפשוט כבר מתחרה 20 שנה (!!!!!), כל אלה ועוד אחרות (אתם מוזמנות להוסיף אם אתם חושבות שקיפחתי מישהי) הם המתעמלות האמתיות, כאלה שמעריכים גם אם הם לא זכו במדלית זהב במשהו.... אז נכון, מי אני שאדבר... זה אחד ממקצועות הספורט הכי טובעניים ויש פציעות... וכמובן שאי אפשר לשפוט אף אחת, כי בסך הכל, יש חיים אחרי ההתעמלות... ובכל זאת- אתם לא מרגישות קצת אכזבה ששון ג'ונסון בחרה בדרך של קרלי פטרסון? ההתעמלות האמריקאית כל כך הרבה פחות טובה בלעדיה!! בקטע הזה אני מקנאה בהתעמלות של הגברים- שם הכוכבים נשארים יותר זמן. אז נשאר רק לאחל המון הצלחה לנסטיה והאחרות... שכלכך נשמח להמשיך לראות אותם מתחרות בתחרויות הגדולות! (ודרך אגב, רציתי להוסיף שלדעתי (שוב, אפשר לחשוב...) רבקה ברוס טובה יותר מבריג'ט סלואן והונג... היתה לה פשוט תחרות מזעזעת ביום השני... ) מקווה שלא נרדמתם=)) בי!