הי עדי נאוה כתבה באתר האלמנות על
כנס בחיל המודיעין: כנס של חיל המודיעין - נאוה חברותי היקרות, הוזמנתי על ידי תכלת ליום עיון העוסק ב"משמעות יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בחברה משתנה" שיזם חיל המודיעין. מועלם אריה אמר שלדעתו מה שהכי מאפיין את הישראליות זה יום הזיכרון וזה בא לידי ביטוי בשלושה מישורים: במישור הציבורי מיליוני אנשים מבקרים בבתי הקברות הצבאיים ומיליון איש נכנסים ביום הזיכרון לאתר האינטרנט "יזכור". במישור המשפחה, למשפחה השכולה כל יום הוא יום זיכרון, ובמישור המדינה, נקבעו סמלים קולקטיביים כמו: שעת הצפירה, דגל על כל קבר, הנצחה אחידה לכל חלל וחלל. אמל נאסר א-דין, סיפר כי העם הדרוזי היה במדינת ישראל טרם הקמתה, הוא כרת ברית שלום עם העם היהודי ועם המדינה ולכן יום הזיכרון הוא גם של העדה הדרוזית. למשפחה השכולה כל השנה הוא יום הזיכרון, אולם עצם קיומו של יום זיכרון קולקטיבי מחדד ביתר שאת את הכאב של משפחה השכולה. 340 חללים יש לעדה הדרוזית. הוא סיפר לנו כיצד הם מתפעלים את יד לבנים על כל שלוחותיו במגזר הדרוזי. כל רכז שלוחה חייב להכנס אישית לביתה של המשפחה השכולה ולנסות לעשות את המירב כדי להטיב עם המשפחה. את מורשת הזיכרון הם עורכים בשותפות עם מערכת החינוך, שכל הנוער יבקר בשלוחות יד לבנים וכך זה מקרב אותם למשפחות השכולות. סעדי זיאד, סיפר על יום הזיכרון במגזר הבדואי. שם לא מעודדים בכי. מאמינים הדוקים בגורל בגלל אופי חייהם, כלומר המוות הוא צו מהשמיים כפי שמזג האוויר, החום, הרוחות הם צו מהשמיים. עד שנת 1992 לא היו להם טקסים ומקום לטקסים. אתר הזיכרון שלהם הוקם בצומת המוביל. הטקסים עבורם זה לא דבר מובן מאליו, בגלל חילוקי הדעות בין הבדואים בצפון המקבלים כמובן מאליו את הגיוס לצבא ובין הבדואים בדרום הפוסלים את הגיוס לצבא. הוא הסביר שזה מתקשר לרמת ההשקעה הנמוכה של המדינה בבדואים בדרום ואיפה שאין השקעה של המדינה, התנועה האיסלמית מתחזקת ומרעילה את הנוער לא להתגייס לצבא. הוא טען כי כל עזרה כספית או פסיכולוגית אינה יכולה להחליף את הגעגוע לחלל. את המורשת הם עושים בשותפות עם מערכת החינוך, כל הנערים חייבים לבקר אפילו פעם אחת באתר ובסניפי יד לבנים. יד לבנים הוא מנוף לעידוד הנוער להתגייס לצבא. אין להם בית עלמין צבאי כי כל אחד קובר את מתיו במסגרת קבורה פרטית חמולתית. לכן ביום הזיכרון המשפחות השכולות מגיעות לאתר ההנצחה ושם מתקיים טקס ממלכתי. הנוער חייב לבקר בכל קבר של חלל ולהניח דגל על קיברו. אלי בן שם - טוען כי המדינה לא השכילה להנחיל מורשת וזה בא לידי ביטוי במספר מישורים: לנופלים בתש"ח אין קרובים שיבקרו בקבר והקבר נשאר מיותם. החיילים מוזמנים לבתי הקברות ביום הזיכרון אך אינם מבינים ואינם יודעים מספיק את ההסטוריה של מדינת ישראל, את מלחמות ישראל, ואת השאלה על עצם קיומנו. בתי יד לבנים של הדרוזים והבדואים הם בתים תוססים לעומת בתי יד לבנים של היהודים, כי בתי יד לבנים היהודים תלויים בראשי הערים שלא מייחסים להם חשיבות. הוא קבל על כך שבבתי הקברות יותר ויותר נקברים אנשים שלא לחמו במלחמות והוא נתן דוגמה של יומנאי במשטרה, בן 83 שנקבר לצד חלל. הוא טוען שבתי הקברות הצבאיים צריכים להיות בתי קודש ולא מוזיאון של חפצים כמו מאג ועוזי על הקברים. יש לגיטימציה בחברה הישראלית, בצבא ובגורמים ממשלתיים לאי התגייסות לצבא ונתן את הדוגמה של מיה בוסקילה שהצהירה על דתיותה ולמחרת מצטלמת עם חולצת בטן... אביגדור קהלני - גם דיבר על מורשת ותרומה. ברגע שהחייל יודע שלא יפקירו אותו פצוע או מת בשטח הוא יתרום. שכל המערכת הצבאית, קרי הגדודים, היחידות וכדומה יעבדו באחידות. לא יתכן שלגדוד אחד יהיה חדר זיכרון ולשני לא, לגדוד אחד יהיה אתר הנצחה ולשני לא. הצבא צריך לקבוע במסמרות איך ואת מי קובעים ואיך מלמדים את המורשת. דיבר שחלק מהמורשת זה ביקור המשפחות השכולות. בסוף יום העיון היה פאנל שהעלה את השאלה מהו יום הזיכרון בחברה המודרנית, מה הוא אומר לנוע, האם צריך להפריד אותו מיום העצמאות, האם לשנות את תכניו. פאנל זה עורר את הקהל להשמיע אותו. המסקנה הייתה שלא צריך לשנות את אופיו של יום הזיכרון. לסיכום, ביום זה למדתי הרבה יותר מיום העיון של משרד הביטחון. למדתי על המשפחה השכולה במגזר הדרוזי והבדואי, התפעלתי מהפעילות שלהם בסניפי יד לבנים ומהמובילים של סניפים אלו. וכן התחברתי לדבריו של קהלני. הדברים של בן שם הרשימו את כולם. כשהוא מדבר הוא מדבר מתוך הכאב של כולנו. הוא לא מליצי, הוא לא מקריא מהכתב הוא אדם פשוט וחכם המדבר מתוך כאבו האישי על קובי שלו ובהיותו אזרח במדינת ישראל. ולך תכלת, ברצוני להודות לך מעומק ליבי על שחשבת עלי והזמנת אותי, נעמה לי חברתך . בידידות נאוה
כנס בחיל המודיעין: כנס של חיל המודיעין - נאוה חברותי היקרות, הוזמנתי על ידי תכלת ליום עיון העוסק ב"משמעות יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בחברה משתנה" שיזם חיל המודיעין. מועלם אריה אמר שלדעתו מה שהכי מאפיין את הישראליות זה יום הזיכרון וזה בא לידי ביטוי בשלושה מישורים: במישור הציבורי מיליוני אנשים מבקרים בבתי הקברות הצבאיים ומיליון איש נכנסים ביום הזיכרון לאתר האינטרנט "יזכור". במישור המשפחה, למשפחה השכולה כל יום הוא יום זיכרון, ובמישור המדינה, נקבעו סמלים קולקטיביים כמו: שעת הצפירה, דגל על כל קבר, הנצחה אחידה לכל חלל וחלל. אמל נאסר א-דין, סיפר כי העם הדרוזי היה במדינת ישראל טרם הקמתה, הוא כרת ברית שלום עם העם היהודי ועם המדינה ולכן יום הזיכרון הוא גם של העדה הדרוזית. למשפחה השכולה כל השנה הוא יום הזיכרון, אולם עצם קיומו של יום זיכרון קולקטיבי מחדד ביתר שאת את הכאב של משפחה השכולה. 340 חללים יש לעדה הדרוזית. הוא סיפר לנו כיצד הם מתפעלים את יד לבנים על כל שלוחותיו במגזר הדרוזי. כל רכז שלוחה חייב להכנס אישית לביתה של המשפחה השכולה ולנסות לעשות את המירב כדי להטיב עם המשפחה. את מורשת הזיכרון הם עורכים בשותפות עם מערכת החינוך, שכל הנוער יבקר בשלוחות יד לבנים וכך זה מקרב אותם למשפחות השכולות. סעדי זיאד, סיפר על יום הזיכרון במגזר הבדואי. שם לא מעודדים בכי. מאמינים הדוקים בגורל בגלל אופי חייהם, כלומר המוות הוא צו מהשמיים כפי שמזג האוויר, החום, הרוחות הם צו מהשמיים. עד שנת 1992 לא היו להם טקסים ומקום לטקסים. אתר הזיכרון שלהם הוקם בצומת המוביל. הטקסים עבורם זה לא דבר מובן מאליו, בגלל חילוקי הדעות בין הבדואים בצפון המקבלים כמובן מאליו את הגיוס לצבא ובין הבדואים בדרום הפוסלים את הגיוס לצבא. הוא הסביר שזה מתקשר לרמת ההשקעה הנמוכה של המדינה בבדואים בדרום ואיפה שאין השקעה של המדינה, התנועה האיסלמית מתחזקת ומרעילה את הנוער לא להתגייס לצבא. הוא טען כי כל עזרה כספית או פסיכולוגית אינה יכולה להחליף את הגעגוע לחלל. את המורשת הם עושים בשותפות עם מערכת החינוך, כל הנערים חייבים לבקר אפילו פעם אחת באתר ובסניפי יד לבנים. יד לבנים הוא מנוף לעידוד הנוער להתגייס לצבא. אין להם בית עלמין צבאי כי כל אחד קובר את מתיו במסגרת קבורה פרטית חמולתית. לכן ביום הזיכרון המשפחות השכולות מגיעות לאתר ההנצחה ושם מתקיים טקס ממלכתי. הנוער חייב לבקר בכל קבר של חלל ולהניח דגל על קיברו. אלי בן שם - טוען כי המדינה לא השכילה להנחיל מורשת וזה בא לידי ביטוי במספר מישורים: לנופלים בתש"ח אין קרובים שיבקרו בקבר והקבר נשאר מיותם. החיילים מוזמנים לבתי הקברות ביום הזיכרון אך אינם מבינים ואינם יודעים מספיק את ההסטוריה של מדינת ישראל, את מלחמות ישראל, ואת השאלה על עצם קיומנו. בתי יד לבנים של הדרוזים והבדואים הם בתים תוססים לעומת בתי יד לבנים של היהודים, כי בתי יד לבנים היהודים תלויים בראשי הערים שלא מייחסים להם חשיבות. הוא קבל על כך שבבתי הקברות יותר ויותר נקברים אנשים שלא לחמו במלחמות והוא נתן דוגמה של יומנאי במשטרה, בן 83 שנקבר לצד חלל. הוא טוען שבתי הקברות הצבאיים צריכים להיות בתי קודש ולא מוזיאון של חפצים כמו מאג ועוזי על הקברים. יש לגיטימציה בחברה הישראלית, בצבא ובגורמים ממשלתיים לאי התגייסות לצבא ונתן את הדוגמה של מיה בוסקילה שהצהירה על דתיותה ולמחרת מצטלמת עם חולצת בטן... אביגדור קהלני - גם דיבר על מורשת ותרומה. ברגע שהחייל יודע שלא יפקירו אותו פצוע או מת בשטח הוא יתרום. שכל המערכת הצבאית, קרי הגדודים, היחידות וכדומה יעבדו באחידות. לא יתכן שלגדוד אחד יהיה חדר זיכרון ולשני לא, לגדוד אחד יהיה אתר הנצחה ולשני לא. הצבא צריך לקבוע במסמרות איך ואת מי קובעים ואיך מלמדים את המורשת. דיבר שחלק מהמורשת זה ביקור המשפחות השכולות. בסוף יום העיון היה פאנל שהעלה את השאלה מהו יום הזיכרון בחברה המודרנית, מה הוא אומר לנוע, האם צריך להפריד אותו מיום העצמאות, האם לשנות את תכניו. פאנל זה עורר את הקהל להשמיע אותו. המסקנה הייתה שלא צריך לשנות את אופיו של יום הזיכרון. לסיכום, ביום זה למדתי הרבה יותר מיום העיון של משרד הביטחון. למדתי על המשפחה השכולה במגזר הדרוזי והבדואי, התפעלתי מהפעילות שלהם בסניפי יד לבנים ומהמובילים של סניפים אלו. וכן התחברתי לדבריו של קהלני. הדברים של בן שם הרשימו את כולם. כשהוא מדבר הוא מדבר מתוך הכאב של כולנו. הוא לא מליצי, הוא לא מקריא מהכתב הוא אדם פשוט וחכם המדבר מתוך כאבו האישי על קובי שלו ובהיותו אזרח במדינת ישראל. ולך תכלת, ברצוני להודות לך מעומק ליבי על שחשבת עלי והזמנת אותי, נעמה לי חברתך . בידידות נאוה
