הי שוב אני
פעם האחרונה כתבתי פה שאני רוצה לצרוח לאמא שאני בטיפול, שקשה לי, אבל אני לא יכולה. היום הגעתי לביקור צהריים. התגלגלה שיחה במהלכה סיפרתי לאמא שלי שאני הולכת לחוג, כדי לשנות קצת אוירה. אמא ישר אמרה שהם לא יכולים לעזור לי כספית (הם תומכים בי המון, אין לי טענות) ולמה אני כועסת עליהם (או משהו כזה) ואני אמרתי לה שאני בכלל לא כועסת ולא אמרתי את זה ושתוציא לה את זה מהראש. ואחרי זה אמרתי לה שאני חייבת את החוג הזה כי הנפש שלי מתה. באלה המילים. פעם ראשונה שלא אמרתי "הכל בסדר". אמרתי "הנפש שלי מתה ואני חייבת למצוא משהו לעשות חוץ מעבודה-בית-עבודה-בית. חייבת." ואח"כ אמרתי עוד איזה פעם פעמיים את זה בגרסאות מעט שונות, אבל אפשר היה להבין שחרא לי. ואמא? הבינה? לא, ממש לא. או שאולי הבינה ולא ידעה מה לעשות עם זה? לא התיחסה, לא הגיבה. אמרה שמבינה שחשוב לי החוג ושלצערה לא יוכלו לעזור לי, וזהו. ומצחיק, היא דיברה על מצבי הכלכלי (שהוא לא משהו כי אני גרה לבד ויש המון הוצאות וכו) ואמרה "תראי שמתישהו המצב שלך ישתפר, את תצאי מזה". רק שה"זה" שהיא התכוונה אליו (מצב כלכלי) הוא לא ה"זה" שאני רוצה לצאת ממנו (התמודדות נפשית). זה כאב לי נורא. בכיתי. הלוואי וידעה כמה אני מתפללת לצאת ממצבי הנפשי, מהקושי ומההתמודדות שאני סוחבת איתי יום יום שעה שעה. כמה אני רוצה שזה יהיה מאחורי. שאצא מזה. כשהלכתי משם, היתי חייבת להוציא ממני את הכעס ואת העצב ואת האכזבה (ודוקא קמתי טוב הבוקר ויש לי מצברוח טוב בימים האחרונים). אז כתבתי קצת ביומן שלי, והכי חזק שעלה לי - איזה אמא תעבור ליד משפט כזה "הנפש שלי מתה" ולא תעשה עם זה כלום? נרגעתי, הלכתי לחוג והיה כיף גדול. לא משנה מאיפה יבוא הכסף, אני ממשיכה בזה. בערב אגב, היתי שם שוב ושמעתי אותה מספרת לאבא שלי על החוג ועל כמה זה חשוב שאהיה בו. אולי משהו כן חלחל לה. בכל מקרה, אני גאה בעצמי, על שאפשרתי לעצמי להגיד שרע לי. תודה על שאתם כאן
פעם האחרונה כתבתי פה שאני רוצה לצרוח לאמא שאני בטיפול, שקשה לי, אבל אני לא יכולה. היום הגעתי לביקור צהריים. התגלגלה שיחה במהלכה סיפרתי לאמא שלי שאני הולכת לחוג, כדי לשנות קצת אוירה. אמא ישר אמרה שהם לא יכולים לעזור לי כספית (הם תומכים בי המון, אין לי טענות) ולמה אני כועסת עליהם (או משהו כזה) ואני אמרתי לה שאני בכלל לא כועסת ולא אמרתי את זה ושתוציא לה את זה מהראש. ואחרי זה אמרתי לה שאני חייבת את החוג הזה כי הנפש שלי מתה. באלה המילים. פעם ראשונה שלא אמרתי "הכל בסדר". אמרתי "הנפש שלי מתה ואני חייבת למצוא משהו לעשות חוץ מעבודה-בית-עבודה-בית. חייבת." ואח"כ אמרתי עוד איזה פעם פעמיים את זה בגרסאות מעט שונות, אבל אפשר היה להבין שחרא לי. ואמא? הבינה? לא, ממש לא. או שאולי הבינה ולא ידעה מה לעשות עם זה? לא התיחסה, לא הגיבה. אמרה שמבינה שחשוב לי החוג ושלצערה לא יוכלו לעזור לי, וזהו. ומצחיק, היא דיברה על מצבי הכלכלי (שהוא לא משהו כי אני גרה לבד ויש המון הוצאות וכו) ואמרה "תראי שמתישהו המצב שלך ישתפר, את תצאי מזה". רק שה"זה" שהיא התכוונה אליו (מצב כלכלי) הוא לא ה"זה" שאני רוצה לצאת ממנו (התמודדות נפשית). זה כאב לי נורא. בכיתי. הלוואי וידעה כמה אני מתפללת לצאת ממצבי הנפשי, מהקושי ומההתמודדות שאני סוחבת איתי יום יום שעה שעה. כמה אני רוצה שזה יהיה מאחורי. שאצא מזה. כשהלכתי משם, היתי חייבת להוציא ממני את הכעס ואת העצב ואת האכזבה (ודוקא קמתי טוב הבוקר ויש לי מצברוח טוב בימים האחרונים). אז כתבתי קצת ביומן שלי, והכי חזק שעלה לי - איזה אמא תעבור ליד משפט כזה "הנפש שלי מתה" ולא תעשה עם זה כלום? נרגעתי, הלכתי לחוג והיה כיף גדול. לא משנה מאיפה יבוא הכסף, אני ממשיכה בזה. בערב אגב, היתי שם שוב ושמעתי אותה מספרת לאבא שלי על החוג ועל כמה זה חשוב שאהיה בו. אולי משהו כן חלחל לה. בכל מקרה, אני גאה בעצמי, על שאפשרתי לעצמי להגיד שרע לי. תודה על שאתם כאן
