הי, תכנסו!
זה התחלה לסיפור שאני כותבת, ואני נואשת ממש כי כבר חצי שנה אין לי שום רעיון איך להמשיך. למקרה שזה לא מובן- זה סיפור פנטזיה. אמנם זה עוד לא כל כך בולט פה, אבל אני חושבת (ומקווה) שהאווירה מעבירה את זה, והרעיון הכללי שלי הוא שהגשם הוא הקסם בסיפור. (בסוף זה בכלל לא יצליח לי
...) בקיצור, אני אשמח לכל הערה, תיקון, הגיג, רעיון או מחשבה שיוכלו להוביל אותי לפריצת דרך. אפילו רק תגידו לי שזה משעמם ושלא הצלחתם לקרוא יותר משלושה משפטים... זה יעזור לי מאוד
תודה! גשם פרולוג: הגשם, שלא הפסיק לרדת כבר שלושה ימים, הוביל את ריצודי האור של הפנסים במחול קסום על פני מרצפות האבן הרטובות. זה היה גשם טוב, גם אם ארוך מעט, שוטף בעליצות על המרזבים ומנקה את כל האבק והטינופת שהצטברו במשך השנה האחרונה בסמטאות. אויר הלילה הצונן נשא רמז בלתי מוחש כמעט של תקוה וליבה את הלהבות של פנסי הגז במחולן הסוער. העוברים והשבים לא שמו ליבם לעליצותו של מזג האויר. הם המשיכו ללכת בקומה שפופה, עיניהם נעוצות בקרקע, מנסים להשכיח מליבם את המסר ששרק הרוח באוזניהם. בלילה כזה עדיף למהר ולשוב פנימה אל אותה הקדרות המוכרת של הבתים, היו חושבים לעצמם בלב כבד. ההרהורים האלה רק מפתים אותך למקומות ודברים שלא יוכלו לקרות. אסור להאזין להם. רק מפעם לפעם היה עוצר אחד מהם מאלה שעוד לא למדו להיזהר, נושא את עיניו אל פנסי הרחוב ומשתעשע לרגע במחשבה על היופי שנלקח ממנו. אחר היה נד בראשו כמתנחם וממהר להמשיך בדרכו. בעוד הרוח גוועת, כבים אט-אט גם פנסי הרחוב, ומותירים את הרחוב לבדו עם הגשם שלא מפסיק לזמר את שירו המונוטוני ועפ חתולי הרחוב המתכרבלים מתחת למרזבים בתקוה למעט חום. לפתע מצטרפים להרמוניה קולות קצובים של פסיעות. נעלי עור. אדם עטוף בגלימת צמר עבה נכנס בצעדים בוטחים אל הרחוב השקט. הוא עוצר במרכז הרחבה המהווה את הכיכר, נושא את ראשו אל השמיים מכוסי העבים ומטה את ראשו כמאזין. הגשם, שרק חיכה לרגע כזה, החל ניתך בעוז על ראשו המגולה של האיש, זורם משערו הרטוב אל מתחת למעיל שממילא הספיק כבר להיספג כולו. האיש לא ניסה להתגונן מפני המטר. להפך- נראה היה כי הוא שמח על כך, עומד זקוף וגאה בין הטיפות. הוא הוסיף לעמוד עוד מספר רגעים, מאזין לטיפטוף השליו. אחר נשם את אויר הלילה הצלול עמוק לקרבו ועזב את המקום בחיוך מתוח, מניח לגשם להמשיך בשירו השקט שלא הופרע מביקורו ולו לרגע. זו הייתה ההתחלה. --------------------------------------------------------------------- יכולתי לראות אותו עובר ברחוב מדי לילה לאחר שכולם היו עוזבים, עומד במרכז הרחוב כמו במרכזה של רחבת ריקודים זוהרת, ומאזין לקונצרט שנועד אך לאוזניו בעוד הקרקע לרגליו כאילו עשויה יהלומים. אני לא בטוחה שצפיתי בו בגללו. אני מניחה שהוא היווה מבחינתי מעין תירוץ לצפות בגשם. כאילו הוא הסיבה לכך שהגשם יורד. הייתי מכבה את הנרות בחדרי בכדי שצלליתי לא תראה מבעד לוילון, ויושבת לצפות לו- כשהחלון הקטן פתוח לרווחה לאויר החורף הקפוא ורסיסי טיפות בלתי נראים ניתזים על כתונת הבד שלי. היו לילות בהם חיכיתי זמן רב כל כך עד שהייתי בטוחה שהוא כבר לא יבוא. אבל כוחו של הרגל הותיר אותי לחכות ליד החלון גם זמן לאחר שכבו כל הפנסים, ולבסוף הייתי חשה, יותר מאשר רואה, את צלליתו הכהה עוצרת ברחוב הדומם ושואפת את השקט לקרבה. ברגעים אלו הייתה נשימתי נעצרת- שמא יבחין בי והקסם יישבר לנצח. אני לא חושבת שהתאהבתי בו. באותה עת זו הייתה יותר אובססיה- מעין טירוף. לא רציתי לגעת בו, להתקרב. רק לעמוד בשקט ולהביט בו מקשיב לטיפות. לא ידעתי מה שמו. למעשה, לא ידעתי עליו דבר באותה עת. רק ידעתי שעלי לחכות לו כל אימת שירד גשם. אולי רק רציתי להבין מה יש בו, בגשם, שמהפנט אותו כך. מסנוור אותו עד לכדי עיוורון. ולא הבנתי שאני היא זו שהתמכרה ללחשי הרוח ולקסמו של הרחוב הדומם- גם לא בכל פעם בה התנתקתי באנחה מהחלון לאחר שהד פסיעותיו הבטוחות נדם. אבל זה היה קורה בחורף. ועכשיו קיץ. וחם. בשמיים אין כל זכר לענן וצבע התכלת החיוור כאילו אדיש למתרחש תחתיו. אני חושבת שיש בו, בקיץ, משהו מת. חסר חיים. בצמחים שמתייבשים וקמלים תחת השמש היוקדת, בחיוורון השמיים ובאדמה היבשה שרגביה משוועים למים. דומה שאפילו האויר מת בקיץ, חסר תנועה. פעם הייתי מתנחמת במחשבה על כל הפירות המבשילים סוף סוף עם בוא הקיץ. אבטיחים ומלונים שחיכו כל השנה שקטים בין הרגבים פורצים החוצה אל מתחת לשמיים שלנו, אפרסקים בשלים ורכים שטעמם כדבש והמוני דובדבנים אדומים-כהים גודשים את השווקים ומפיצים ניחוחות בכל. אבל מאז שראיתי את הגשם בעיניו שלו- זה שבקושי יכולתי להבחין בצלליתו ברחוב החשוך, מאז אני רואה מוות גם בהם. דומה כאילו בכל פרי בשל הנופל כבד אל הקרקע, שוכן כבר הרקב. כאילו העסיס הדביק והחם אינו אלא דם חייו הניגר מתוכו בכבדות. טוב, עד כאן. יש לזה גם המשך, כמובן- כי עד כאן זה רק האקספוזיציה, בערך- ואין פה אפילו זכר לעלילה... אבל בהמשך כתבתי קצת מי היא (מטאטאת רחובות ענייה שגרה אצל חברים של אמא שלה שמתה), על החלומות שלה ומשהו על אבא שלה שעזב כשהיא הייתה קטנה, ושהיא תוהה מה איתו. לא שמתי את זה בגלל שזה נראה לי לא טוב- נדוש, וגם לא ממש מתאים משום מה. תגיבו. עוד קטע קטן שנראה לי חשוב: והנה אני בכיכר. אני שולחת מבט מרוצה לאחור, אל הרחוב שזה עתה ניקיתי, ומבטי עובר לרגע על החלון הקטן של חדרי. הוא נראה קטן כל כל מכאן, אני חושבת. קשה להאמין שהעולם שנשקף דרכו גדול כל כך. ומלא. אני שולחת מבט סביבי, לראות שאיש אינו מסתכל, ופונה לעמוד שם- במקום שלו. עוצמת את עיני ומנסה לדמיין אותו עומד כאן, בגשם. מנסה לדמיין אותי נשקפת דרך החלון. לא. זה חסר סיכוי. תנועת האנשים, כל הרעש שסביבי והשמש הזאת לא יניחו לי להיות שם אפילו לרגע. גם אם פיזית זה המקום- זה לעולם לא יהיה אותו הדבר בקיץ. ובחורף... בחורף זה המקום שלו. הוא מקודש. אני לא מעזה לבוא לכאן בחורף- בעיקר לא כשיורד גשם. פעם ניסיתי. באתי לילה אחד- בתירוץ ששכחתי את המטאטא בחוץ וחבל שיהרס ברטיבות- וניגשתי אל המקום הזה. הרחוב היה כמעט נטוש. גשם עייף טפטף על הארץ, והכל היה שליו מאוד. פסעתי לי בצעדים שלווים אל הכיכר, מוקסמת מהיופי שהמים נופכים באבן, ונושמת עמוק את הריח של גשם ראשון. פשוט לא יכולתי. כשהגעתי לכיכר, ניסיתי לעשות עוד כמה צעדים- לשם, אל המרכז, אל הלב של הגשם. אבל לא הייתי מסוגלת. זה היה כמעט חילול הקודש. א ני לא יכולה למלא את המקום שלו- זה שהגשם רוקד למענו, זה שהשמיים הופכים בשבילו לדמעות של שמחה. בשבילי הגשם רק נופל בשקט, אדיש. אסור לי להיות כאן, חשבתי. אסור לי. אסור! ובדיוק כשהסתובבתי, נסערת, לפנות בחזרה אל הבית, ראיתי את דמותו המוכרת כל כך. הוא עמד בשקט בסמטה צדדית, מבלי להשמיע קול. כמעט מפחיד במעיל השחור שלו. זו הפעם היחידה שראיתי אותו מקרוב כל כך, כשרק מספר מטרים מפרידים בינינו ועיניו כמעט ונוגעות בעיניי. יכולתי כמעט להבחין בתווי פניו תחת שערו הכהה, כשהסיט ממני את מבטו. איני יודעת אם עשה זאת מתוך תיעוב, או שרק פחד מפני כפי שאני ממנו- חושפים לרגע זה את זהותו של זה. הדבר הבא שאני זוכרת הוא שנמלטתי משם, סמוקה ומבולבלת, אל האור והחום של חדרי. אותו לילה לא צפיתי בו. פחדתי מדי. ולא רק באותו הלילה. אבל אט אט אזרתי שוב אומץ- או שאולי היה זה מחוסר ברירה, וחיי שבו למסלולם. אז מה דעתכם? אם טרחתם לקרוא עד לכאן, אני מניחה שזה כן מעניין (תקנו אותי אם אני טועה...). ותגידו- העובדה שאני כותבת בהווה מפריעה? ושאלה אחרונה- כי אני כבר ממש מגזימה
- זה יהיה ממש נדוש אם היא תצא לחפש את אבא שלה? ונכון שאסור לי לתת לה להתאהב בסוף באיש מהגשם??? (אופס, זה שתי שאלות...) טוב, אין לי עוד מה לומר- עכשיו זה נתון לשיפוטכם. בבקשה תגיבו!
זה התחלה לסיפור שאני כותבת, ואני נואשת ממש כי כבר חצי שנה אין לי שום רעיון איך להמשיך. למקרה שזה לא מובן- זה סיפור פנטזיה. אמנם זה עוד לא כל כך בולט פה, אבל אני חושבת (ומקווה) שהאווירה מעבירה את זה, והרעיון הכללי שלי הוא שהגשם הוא הקסם בסיפור. (בסוף זה בכלל לא יצליח לי