הסיפור שלי (פרקים 1-3)
הנה הסיפור שלי.... אין לו שם: פרק 1: ...הפיה שעפה מולי התקרבה עוד ועוד, עד כי יכולתי לראות את תווי פניה המחודדים כל כך טוב עד כי נדמה היה לי שהיו אלה פני שלי, שבהם אני מביטה במראה ממרחק של כמה סנטימטרים. הם היו כל-כך יפים, הרגשתי שאף אחד לא יוכל לתאר את יופייה- אפילו הטוב שבמשוררים והנפלא שבציירים. הרגשתי כל-כך נפלא לפגוש אותה את אותה פיה יפהפייה, שאת יופיה לא אוכל לעולם לתאר במילים. בחנו היטב אחת את השנייה, אני את תווי פניה העדינים, התמימים בצורה קסומה ממש, והיא בחנה היטב את פניי האנושיים והרגילים למדי (לפחות לבני אדם...). תמיד חשבתי שאיני מיוחדת- רק אותה ילדה נורמאלית, שאף אחד לא החשיב כמשהו מיוחד... רק אני, ילדה שמעולם לא משכה תשומת לב. לפתע, בעודי שקועה במחשבות אלה, הפיה היפהפייה הצביעה עלי. לא הבנתי אל מי היא מתכוונת כי לא שיערתי שהיא התכוונה אליי,אך מצד שני רק אני הייתי שם, הילדה ללא ייחוד, ולא אף אחד אחר במרחק של קילומטרים. רציתי לדבר אליה אך מרוב יופייה לא יכולתי לפתוח את פי, ורציתי רק לבהות בה לעד... לא עבר הרבה זמן והפיה הצביעה לכיווני שוב אך הפעם אל רגליי. -מדוע?- חשבתי בשנית אך בלי שהספקתי להניד עפעף היא הצביעה שוב לכיווני- אך לא בדיוק אליי אלא אל האדמה שעליה דרכתי. ריחפתי באוויר כמעט מייד, ומתחת לרגליי השתרע מרחב גדול של מים. איזה פחד, חשבתי, בזמן שניסיתי להניע את גופי שהיה קל כנוצה באותה השנייה. אך מצד שני היה זה נהדר. הרוח שחלפה על פניי והרגשת הקלילות והחופשיות, לשכוח מכל הדאגות, מכל צרותיי הרבות, ורק לעמוד ולהניח לרוח לחלוף על פניי, התחושה היתה מדהימה- עד כדי כך שרציתי להישאר כך לעד, קלילה כנוצה בשמיים הגדולים עם אינספור אפשרויות העומדות לפני. "טרינג....טרינג..." צלצל השעון המעורר ללא סוף, וכך פוצץ את בועת חלומי הנהדר, שבו לא היו לי דאגות כלל. -איזה חלום מוזר, הרהרתי בליבי בעודי מתלבשת. -פיות... אילו שטויות נוראיות.... וממתי אנשים עפים?- חשבתי, למרות שבאותו הרגע הייתי בשמחה חוזרת אל חלומי המענג. ובמחשבות אלו אכלתי ארוחת בוקר והלכתי לבית הספר. פרק 2: כבר התחיל להחשיך ועדיין לא מצאתי את דרכי חזרה הביתה.- לא הייתי צריכה לבחור בדרך הקיצור,- חשבתי... המשכתי ללכת וללכת עד שפתאום הרגשתי שמישהו עוקב אחרי. הסתובבתי לראות מי זה אך היה זה חתול... חתול פשוט ושחור. אך הרגשתי שבחתול הזה היה משהו מיוחד- לא ידעתי בדיוק מה... היה בו משהו לא כמו שאר החתולים... משהו נוצץ ולא מציאותי, מין יופי מוזר לא מוחשי שאפילו הטוב שבציירים לא יכל לצייר- ממש כמו הפיה!,- נזכרתי. החלטתי להפסיק לנסות לגלות את פשרו . המשכתי ללכת אך החתול השחור והיפה המשיך ללכת אחרי עד שלבסוף החלטתי לקחת אותו איתי לביתי. אימי לא הרשתה לי לקחת את החתול אך נראה שהיא הכירה אותו. היא הסתכלה עליו כאילו שהיה חבר מוכר וטוב מהעבר. זה היה מוזר - איך אימי יכלה להכיר את החתול הזה?... אך שוב, נסתרה ממני משמעותו של האירוע. לבסוף החלטתי להתנגד לאימי ולשמור את החתול. בנוסף לאחר מבטה המשונה בחתול, הייתי בטוחה שגם היא רוצה בו אבל לא מרשה זאת לעצמה מסיבה כלשהי. היה משהו בחתול הזה שפשוט לא יכולתי להבין, משהו פייתי ומיוחד. הייתי פשוט חייבת לקחת אותו, הוא משך אותי כמו מלח הנמשך לשירי הסירנות האגדתיים. ולכן החבאתי אותו בחדרי. פרק 3: ...הפיה שעפה מולי התקרבה עוד ועוד, עד כי יכולתי לראות את תווי פניה המחודדים כל כך טוב עד כי נדמה היה לי שהיו אלה פני שלי, שבהם אני מביטה במראה ממרחק של כמה סנטימטרים. הם היו כל-כך יפים, הרגשתי שאף אחד לא יוכל לתאר את יופייה- אפילו הטוב שבמשוררים והנפלא שבציירים. הרגשתי כל-כך נפלא לפגוש אותה את אותה פיה יפהפייה, שאת יופיה לא אוכל לעולם לתאר במילים. בחנו היטב אחת את השנייה, אני את תווי פניה העדינים, התמימים בצורה קסומה ממש, והיא בחנה היטב את פניי האנושיים והרגילים למדי (לפחות לבני אדם...). תמיד חשבתי שאיני מיוחדת- רק אותה ילדה נורמאלית, שאף אחד לא החשיב כמשהו מיוחד... רק אני, ילדה שמעולם לא משכה תשומת לב. לפתע, בעודי שקועה במחשבות אלה, הפיה היפהפייה הצביעה עלי. לא הבנתי אל מי היא מתכוונת כי לא שיערתי שהיא התכוונה אליי,אך מצד שני רק אני הייתי שם, הילדה ללא ייחוד, ולא אף אחד אחר במרחק של קילומטרים. רציתי לדבר אליה אך מרוב יופייה לא יכולתי לפתוח את פי, ורציתי רק לבהות בה לעד... לא עבר הרבה זמן והפיה הצביעה לכיווני שוב אך הפעם אל רגליי. -מדוע?- חשבתי בשנית אך בלי שהספקתי להניד עפעף היא הצביעה שוב לכיווני- אך לא בדיוק אליי אלא אל האדמה שעליה דרכתי. ריחפתי באוויר כמעט מייד, ומתחת לרגליי השתרע מרחב גדול של מים. איזה פחד, חשבתי, בזמן שניסיתי להניע את גופי שהיה קל כנוצה באותה השנייה. אך מצד שני היה זה נהדר. הרוח שחלפה על פניי והרגשת הקלילות והחופשיות, לשכוח מכל הדאגות, מכל צרותיי הרבות, ורק לעמוד ולהניח לרוח לחלוף על פניי, התחושה היתה מדהימה- עד כדי כך שרציתי להישאר כך לעד, קלילה כנוצה בשמיים הגדולים עם אינספור אפשרויות העומדות לפני... -שנייה, הייתי כבר בחלום הזה!- חשבתי בליבי, אך מה משמעותו?... -"אמלי," - נשמע קול, ערב כציפור שיר קטנה, קול מכושף ויפה, ממש לא אנושי. הסתובבתי ומולי עמדה הפיה ובידה משהו.... החתול!- החתול שלי, מה הוא עושה שם?- חשבתי, למרות שעמוק בליבי לא כל כך הופתעתי- אחרי הכול, לשניהם היה את היופי הבלתי מובן הזה... אחד, שהטובים באמנים לא יוכלו לתאר. יפה??? תיגיבו!!! נ.ב. תודה רבה ל-sapirit14 על הביטא !!!
