הכוח והחול
הכוח והחול כשברא אלוהים את העולם הניח כול דבר במקומו: את הימים והאוקיינוסים הניח בשקעים הגדולים, את ההרים והסלעים פיזר על פני היבשות, ובעמקים ובגאיות התווה דרך לנחלים ולנהרות. כאשר הגיע תורן של האדמות לתפוש את מקומן, נטלו אותן המלאכים והניחון זו בעמק וזו בהר עד ששלמה מלאכתם ועמדו לטול את החול ולהניחו במקום הראוי. ראה אלוהים את החול שהוא זך ולבן וביקש לו מקום יאה. השקיף כה וכה ונשבה בקסמם של הימים והאוקיינוסים הכחולים ובגלים העטורים בכרבולות לבנות והחליט להניח את החול הזך והרך בגבולם. מייד אצו המלאכים לכול קצווי תבל ופיזרו את החול בחופי הימים הכחולים ותחמו גבולם בלובנו. תם מעשה הבריאה. כול אדמות תבל נשאו בעול ומלאו מה שהוטל עליהן: זו מדשיאה דשא למרעה וזו מגדלת יער עבות, וזו נאנקת תחת סכין המחרשה הפולחת בה ומצמיחה דגן, וזו מצמיחה קוץ ודרדר. והחול רבץ בטל ממעש, מתפנק תחת קרני השמש המלטפות, נהנה מרחש הגלים המתרפקים עליו באהבה ומרוח הים הנושבת קלות ומביאה אליו ניחוח מרחבים עלומים. בימים ובלילות ארחו לו לחברה הסרטנים והזוחלים שאיוו בו את משכנם והים כיבדו במתנת הצדפות כמחרוזת על צווארה של נערה צחת עור.. הנחלים והנהרות סיפרו לחול על אחיותיו האדמות הנושאות בעול שהוטל עליהן על ידי בוראן, ובלבו של החול המפונק המונח בטל לחופי הימים נבטה היוהרה. אין זאת, אמר החול לעצמו, שחביבו של האל הנני, הרי רק אותי הניח ליהנות מזיו החמה ולא ציווני לשאת בעול כאחיותיי. משנקפו הימים הכתה היוהרה שורשים בלבו של החול עד שהשתרגה כצמח היבלית וכיסתה על הכול. מאס החול בלטיפת הגלים ואף גער בהם שלא יעזו לטנף את זוך לובנו הבוהק. הגלים הנדהמים שבו נזופים אל הים טומנים כרבולתם הלבנה בעצב ונמוגים בעלבונם. שוב לא הודה החול לשמש ולרוח וגם חברת הסרטנים וזוחלים לא יאתה לו עוד, עד שגירשם מעל פניו אל הסלעים ואל הים שבגבולו. ראה אלוהים את עלבונם של הגלים הסרטנים והזוחלים ויקצוף על החול המתייהר, וביקש לייסרו. מייד שלח את אחד ממלאכיו ללכת אל החול ולהענישו. יען כי גבה לבבך, אמר המלאך כמו שציווהו האל, ותתנשא על הגלים הסרטנים והזוחלים, אשר המה כולם ברואיי, נע ונד תהיה. רוח הים שלטפה את פניך תשאך בזעפה הרחק אל לב המדבר וגם שם לא תהיה לך מנוחה. רוחות המדבר יטלטלוך הלוך ושוב בלי הפוגה עד קץ הימים. ולמען לא ישכח החול את לקחו ציווה אלוהים על הגלים ורוח הים להטעימו עוד פעם את טעם לטיפתם ועל הסרטנים והזוחלים להנעים לו את חברתם בפעם האחרונה. וכאשר יטעם את טעמם הנפלא של האהבה והידידות תשאיהו הרוח למקום גלותו במדבר. התחרט החול וביקש את הסרטנים והזוחלים שיבואו עמו אבל תחושת העלבון והכעס על החול שבז להם הקשתה את לבם ולא אבו לנדוד עמו. רק הכוח לבדו נשאר נאמן לחול הסורר והלך עמו המדברה. מאז נע החול ונד מחופי הימים אל המדבר מיטלטל אין אונים בנהם סופה משתוללת ואינו מוצא מנוחה. לעתים ינסה בייאושו לברוח מן המדבר ולפלוש אל שטחי המזרע הירוקים בארץ הנושבת, אך בהגיעו עדיהם ייעצר אין אונים בגבולם. ואם יצליח בהסתערותו ויבוא בגבולם יביא קללה ויהפוך מזרע לישימון וארץ נושבת למדבר.. נישא החול ונערם, ושוב נישא באין לו דבר להיאחז בו. לובש צורה ופושט צורה, בודד ואין לו רע וידיד.. אבל הכוח הנאמן נותר עמו. בחורף עת יפזזו רוחות המדבר במחול שדים תזזי, ישקע בתרדמה ארוכה, ובקיץ ישוב ויארח לחברה לחול המנודה. מי שינסה להפריד ביניהם ולנתק את הכוח מן החול ילמד עד מהרה כי הזוחל הנאמן מתעקש לאחוז בידידו ואינו מניח לאיש לנתקם .
הכוח והחול כשברא אלוהים את העולם הניח כול דבר במקומו: את הימים והאוקיינוסים הניח בשקעים הגדולים, את ההרים והסלעים פיזר על פני היבשות, ובעמקים ובגאיות התווה דרך לנחלים ולנהרות. כאשר הגיע תורן של האדמות לתפוש את מקומן, נטלו אותן המלאכים והניחון זו בעמק וזו בהר עד ששלמה מלאכתם ועמדו לטול את החול ולהניחו במקום הראוי. ראה אלוהים את החול שהוא זך ולבן וביקש לו מקום יאה. השקיף כה וכה ונשבה בקסמם של הימים והאוקיינוסים הכחולים ובגלים העטורים בכרבולות לבנות והחליט להניח את החול הזך והרך בגבולם. מייד אצו המלאכים לכול קצווי תבל ופיזרו את החול בחופי הימים הכחולים ותחמו גבולם בלובנו. תם מעשה הבריאה. כול אדמות תבל נשאו בעול ומלאו מה שהוטל עליהן: זו מדשיאה דשא למרעה וזו מגדלת יער עבות, וזו נאנקת תחת סכין המחרשה הפולחת בה ומצמיחה דגן, וזו מצמיחה קוץ ודרדר. והחול רבץ בטל ממעש, מתפנק תחת קרני השמש המלטפות, נהנה מרחש הגלים המתרפקים עליו באהבה ומרוח הים הנושבת קלות ומביאה אליו ניחוח מרחבים עלומים. בימים ובלילות ארחו לו לחברה הסרטנים והזוחלים שאיוו בו את משכנם והים כיבדו במתנת הצדפות כמחרוזת על צווארה של נערה צחת עור.. הנחלים והנהרות סיפרו לחול על אחיותיו האדמות הנושאות בעול שהוטל עליהן על ידי בוראן, ובלבו של החול המפונק המונח בטל לחופי הימים נבטה היוהרה. אין זאת, אמר החול לעצמו, שחביבו של האל הנני, הרי רק אותי הניח ליהנות מזיו החמה ולא ציווני לשאת בעול כאחיותיי. משנקפו הימים הכתה היוהרה שורשים בלבו של החול עד שהשתרגה כצמח היבלית וכיסתה על הכול. מאס החול בלטיפת הגלים ואף גער בהם שלא יעזו לטנף את זוך לובנו הבוהק. הגלים הנדהמים שבו נזופים אל הים טומנים כרבולתם הלבנה בעצב ונמוגים בעלבונם. שוב לא הודה החול לשמש ולרוח וגם חברת הסרטנים וזוחלים לא יאתה לו עוד, עד שגירשם מעל פניו אל הסלעים ואל הים שבגבולו. ראה אלוהים את עלבונם של הגלים הסרטנים והזוחלים ויקצוף על החול המתייהר, וביקש לייסרו. מייד שלח את אחד ממלאכיו ללכת אל החול ולהענישו. יען כי גבה לבבך, אמר המלאך כמו שציווהו האל, ותתנשא על הגלים הסרטנים והזוחלים, אשר המה כולם ברואיי, נע ונד תהיה. רוח הים שלטפה את פניך תשאך בזעפה הרחק אל לב המדבר וגם שם לא תהיה לך מנוחה. רוחות המדבר יטלטלוך הלוך ושוב בלי הפוגה עד קץ הימים. ולמען לא ישכח החול את לקחו ציווה אלוהים על הגלים ורוח הים להטעימו עוד פעם את טעם לטיפתם ועל הסרטנים והזוחלים להנעים לו את חברתם בפעם האחרונה. וכאשר יטעם את טעמם הנפלא של האהבה והידידות תשאיהו הרוח למקום גלותו במדבר. התחרט החול וביקש את הסרטנים והזוחלים שיבואו עמו אבל תחושת העלבון והכעס על החול שבז להם הקשתה את לבם ולא אבו לנדוד עמו. רק הכוח לבדו נשאר נאמן לחול הסורר והלך עמו המדברה. מאז נע החול ונד מחופי הימים אל המדבר מיטלטל אין אונים בנהם סופה משתוללת ואינו מוצא מנוחה. לעתים ינסה בייאושו לברוח מן המדבר ולפלוש אל שטחי המזרע הירוקים בארץ הנושבת, אך בהגיעו עדיהם ייעצר אין אונים בגבולם. ואם יצליח בהסתערותו ויבוא בגבולם יביא קללה ויהפוך מזרע לישימון וארץ נושבת למדבר.. נישא החול ונערם, ושוב נישא באין לו דבר להיאחז בו. לובש צורה ופושט צורה, בודד ואין לו רע וידיד.. אבל הכוח הנאמן נותר עמו. בחורף עת יפזזו רוחות המדבר במחול שדים תזזי, ישקע בתרדמה ארוכה, ובקיץ ישוב ויארח לחברה לחול המנודה. מי שינסה להפריד ביניהם ולנתק את הכוח מן החול ילמד עד מהרה כי הזוחל הנאמן מתעקש לאחוז בידידו ואינו מניח לאיש לנתקם .