הכוכב של מחוז גוש דן ../images/Emo41.gif
[ אהוד בנאי – "אמפי וואהל", תל אביב: 9 באוגוסט, 2007 ] לחגיגת בת-המצווה שלי, הזמינו ההורים שלי את עינת שרוף להיות הזמרת באירוע. אומנם היה זה הרבה לפני שהיא הפכה להיות המטרד הטלוויזיוני הידוע, אך עד היום אני כועסת עליהם על הצעד הזה. נשאלתי על-ידה אם יש שירים מסויימים שאני רוצה שהיא תבצע; כבר אז ידעתי שעדיף לשים דיסק ברקע מאשר שמישהי תשיר לכולם ותפריע להם לאכול, והרי גם ככה היא הבהירה ששירים לועזיים היא לא תעשה (וזה היה בערך כל מה ששמעתי באותה התקופה), אבל כדי להפגין שמץ נוכחות כלשהו – בכל זאת, ילדה גדולה בת 12 – הייתה לי רק בקשה אחת: אהוד בנאי. "מהרי נא", ליתר דיוק. אמרתי שתעשה ותשיר כל מה שבא לה, אבל אני רק מבקשת את השיר הזה באירוע המיוחד שלי. נתקלתי בסירוב. יש גבול ליאוש. "אהוד?" "אהוד" "את מתכוונת לאביתר" "לא, אהוד. אהוד בנאי" "ממתי את אוהבת את אהוד בנאי?" "מה זאת אומרת? בנאי זה בנאי, לא?" כשהשתחררתי מהצבא, החברים הופתעו לראות אותי בארץ – אותה אחת שהצהירה לכל אורך התיכון שמהבקו"ם היא לוקחת רכבת ישירה ללונדון. נכון שלעובדה שהייתי אזרחית טרייה ומרוששת היה משקל כלשהו על ההחלטה, אבל אולי הייתה זו גם העובדה שפשוט התאהבתי במדינה הקטנה והמגעילה שלנו. הבנתי שלונדון לא מחכה לי, וכשאפילו שאני נמצאת אי שם ברחבי אירופה, נוסעת באוטובוס וברקע מתנגן פתאום יהודה פוליקר והגעגועים הביתה פתאום מכים חזק – אני ישראלית הדוקה וגאה, לא משנה כמה ניסיתי להתנגד לכך במהלך השנים. אהוד בנאי תמיד סימל עבורי את הישראליות. המנטליות המיוחדת רק לנו, ובמיוחד לרמת-גנים שבינינו – היאוש, חוסר הכיוון בחיים גם בגיל 30 (או כמו שהוא סיפר לפני כמה שנים בהופעה, "הייתי בן 28 ופגשתי במישהי שהייתה איתי בתיכון, שסיפרה שתמיד ציפו ממני לגדולות. אמרתי לה שאני עובד ולומד – עובד בסניף דואר ולומד נהיגה. היא הסתובבה וברחה") – וכל זה ברוק אתני, מתובל בצניעות וחביבות, כשהוא שר עוד איזה בלוז כנעני, כל זאת בלנגוויג' אוף דה היברו מאן. והנה, בפעם הראשונה בחיי אני ואהוד נפגשים, פנים מול פנים. הוא, מצויד בלהקה מרשימה וכובע לראשו, ואני רק מצויידת בים של מחשבות, אלו שמנקרות לי בראש ולא עוזבות. על איך שבא לי לברוח הרחק מכאן – מהאנשים שמטרידים אותי, מהלימודים, מההוא שקצת מטריף לי את הראש לאחרונה ולא יצא לי מהראש גם במהלך ההופעה – לעשות מסע שכזה, רק אני ואהוד: אל ברוקלין הקדושה, דרך הכנאפה המתוקה של ירושלים העתיקה, ובסופו של דבר בחזרה לפלורנטין. עצמתי את עיניי וכבר ניסיתי לדמיין את כרטיס הטיסה שלי, אך הקולות שמסביבי לא הניחו לי – אותם הקולות של האנשים מסביבי. אני חושבת שמעולם, בכל מאות ההופעות שהייתי בהן עד היום, לא נתקלתי בקהל פטפטני יותר מזה. מנגינת האקורד הראשון, כל האנשים ברדיוס חמישה מטרים ממני פצח גם הוא במופע משלו שכלל צעקות, בדיחות, צחקוקים ופטפוטים. "סליחה, חבר'ה," רציתי לומר להם, "אתם לא רואים מי עומד פה מולכם ומנגן?" אין לי מושג למה שתקתי. ועוד לחשוב שהחבר'ה האלה שילמו לא מעט כסף על כרטיס, חבל שלא נשארו בבית. הגאולה הגיעה בסופו של דבר כשרוב הקהל ירד לרקוד ברחבה לרגלי הבמה (וחטפתי דז'ה וו משבת האחרונה, בהופעה של כנסיית השכל בקיסריה), אך לצערי היה זה כבר מאוחר בשבילי. למרות שבסופו של דבר מצאתי את עצמי יושבת ממש לבד, הראש כבר הצליח לעייף את שארית הגוף, והכל הצליח להתערבל לי אל תוך שיר אחד ארוך. כבר לא שמתי לב לאילו שירים נוגנו, מתי התחיל כל שיר ומתי הפסיק. מעין שביתה ושיבושים בנמל התעופה, והטיסה מתעכבת. "אולי נדחה את זה למועד אחר?" הציע אהוד. "לא, לא" התעקשתי. אני רוצה להמשיך לנסות. הפעם הראשונה תמיד חייבת להיות מיוחדת. המשכתי לצפות בו, קרוב לשלוש שעות, והמסקנה הכי ברורה שעלתה לי בראש היא שאני רשמית מאוהבת בדבר הזה שנקרא מפוחית. תמיד ידעתי זאת, תמיד הייתה לי משיכה לא מובנת לכלי הקטן הזה, אך הפעם זה רשמי. איך היא עושה לי קיווצ'וצ'ים בלב, חונקת אותי מדמעות ומהתרגשות. תמיד חשבתי שרק גיטרות מסוגלות לכך. בסופו של דבר נשברתי. "אני מצטערת", אמרתי לו. "זה לא אתה. זה הם, זה הנסיבות. לא יכולת להיות טוב יותר" הוא הנהן בהבנה, הוריד את כובעו מראשו וחייך. "את מאמינה שתהיה לנו הזדמנות נוספת להיפגש?" "ללא ספק" הבטחתי. חייבת לתת לו הזדמנות נוספת לכבוש אותי – לא יכול להיות שהופעה של אהוד בנאי תיזכר בראשי כהצטברות של עייפות ורעש. אהוד בנאי חייב להיזכר כמשהו בלתי נשכח – זיכרון של שמחה מבורך. אז אולי לא היום, אולי בפעם הבאה. נפרדנו לבינתיים כידידים.
[ אהוד בנאי – "אמפי וואהל", תל אביב: 9 באוגוסט, 2007 ] לחגיגת בת-המצווה שלי, הזמינו ההורים שלי את עינת שרוף להיות הזמרת באירוע. אומנם היה זה הרבה לפני שהיא הפכה להיות המטרד הטלוויזיוני הידוע, אך עד היום אני כועסת עליהם על הצעד הזה. נשאלתי על-ידה אם יש שירים מסויימים שאני רוצה שהיא תבצע; כבר אז ידעתי שעדיף לשים דיסק ברקע מאשר שמישהי תשיר לכולם ותפריע להם לאכול, והרי גם ככה היא הבהירה ששירים לועזיים היא לא תעשה (וזה היה בערך כל מה ששמעתי באותה התקופה), אבל כדי להפגין שמץ נוכחות כלשהו – בכל זאת, ילדה גדולה בת 12 – הייתה לי רק בקשה אחת: אהוד בנאי. "מהרי נא", ליתר דיוק. אמרתי שתעשה ותשיר כל מה שבא לה, אבל אני רק מבקשת את השיר הזה באירוע המיוחד שלי. נתקלתי בסירוב. יש גבול ליאוש. "אהוד?" "אהוד" "את מתכוונת לאביתר" "לא, אהוד. אהוד בנאי" "ממתי את אוהבת את אהוד בנאי?" "מה זאת אומרת? בנאי זה בנאי, לא?" כשהשתחררתי מהצבא, החברים הופתעו לראות אותי בארץ – אותה אחת שהצהירה לכל אורך התיכון שמהבקו"ם היא לוקחת רכבת ישירה ללונדון. נכון שלעובדה שהייתי אזרחית טרייה ומרוששת היה משקל כלשהו על ההחלטה, אבל אולי הייתה זו גם העובדה שפשוט התאהבתי במדינה הקטנה והמגעילה שלנו. הבנתי שלונדון לא מחכה לי, וכשאפילו שאני נמצאת אי שם ברחבי אירופה, נוסעת באוטובוס וברקע מתנגן פתאום יהודה פוליקר והגעגועים הביתה פתאום מכים חזק – אני ישראלית הדוקה וגאה, לא משנה כמה ניסיתי להתנגד לכך במהלך השנים. אהוד בנאי תמיד סימל עבורי את הישראליות. המנטליות המיוחדת רק לנו, ובמיוחד לרמת-גנים שבינינו – היאוש, חוסר הכיוון בחיים גם בגיל 30 (או כמו שהוא סיפר לפני כמה שנים בהופעה, "הייתי בן 28 ופגשתי במישהי שהייתה איתי בתיכון, שסיפרה שתמיד ציפו ממני לגדולות. אמרתי לה שאני עובד ולומד – עובד בסניף דואר ולומד נהיגה. היא הסתובבה וברחה") – וכל זה ברוק אתני, מתובל בצניעות וחביבות, כשהוא שר עוד איזה בלוז כנעני, כל זאת בלנגוויג' אוף דה היברו מאן. והנה, בפעם הראשונה בחיי אני ואהוד נפגשים, פנים מול פנים. הוא, מצויד בלהקה מרשימה וכובע לראשו, ואני רק מצויידת בים של מחשבות, אלו שמנקרות לי בראש ולא עוזבות. על איך שבא לי לברוח הרחק מכאן – מהאנשים שמטרידים אותי, מהלימודים, מההוא שקצת מטריף לי את הראש לאחרונה ולא יצא לי מהראש גם במהלך ההופעה – לעשות מסע שכזה, רק אני ואהוד: אל ברוקלין הקדושה, דרך הכנאפה המתוקה של ירושלים העתיקה, ובסופו של דבר בחזרה לפלורנטין. עצמתי את עיניי וכבר ניסיתי לדמיין את כרטיס הטיסה שלי, אך הקולות שמסביבי לא הניחו לי – אותם הקולות של האנשים מסביבי. אני חושבת שמעולם, בכל מאות ההופעות שהייתי בהן עד היום, לא נתקלתי בקהל פטפטני יותר מזה. מנגינת האקורד הראשון, כל האנשים ברדיוס חמישה מטרים ממני פצח גם הוא במופע משלו שכלל צעקות, בדיחות, צחקוקים ופטפוטים. "סליחה, חבר'ה," רציתי לומר להם, "אתם לא רואים מי עומד פה מולכם ומנגן?" אין לי מושג למה שתקתי. ועוד לחשוב שהחבר'ה האלה שילמו לא מעט כסף על כרטיס, חבל שלא נשארו בבית. הגאולה הגיעה בסופו של דבר כשרוב הקהל ירד לרקוד ברחבה לרגלי הבמה (וחטפתי דז'ה וו משבת האחרונה, בהופעה של כנסיית השכל בקיסריה), אך לצערי היה זה כבר מאוחר בשבילי. למרות שבסופו של דבר מצאתי את עצמי יושבת ממש לבד, הראש כבר הצליח לעייף את שארית הגוף, והכל הצליח להתערבל לי אל תוך שיר אחד ארוך. כבר לא שמתי לב לאילו שירים נוגנו, מתי התחיל כל שיר ומתי הפסיק. מעין שביתה ושיבושים בנמל התעופה, והטיסה מתעכבת. "אולי נדחה את זה למועד אחר?" הציע אהוד. "לא, לא" התעקשתי. אני רוצה להמשיך לנסות. הפעם הראשונה תמיד חייבת להיות מיוחדת. המשכתי לצפות בו, קרוב לשלוש שעות, והמסקנה הכי ברורה שעלתה לי בראש היא שאני רשמית מאוהבת בדבר הזה שנקרא מפוחית. תמיד ידעתי זאת, תמיד הייתה לי משיכה לא מובנת לכלי הקטן הזה, אך הפעם זה רשמי. איך היא עושה לי קיווצ'וצ'ים בלב, חונקת אותי מדמעות ומהתרגשות. תמיד חשבתי שרק גיטרות מסוגלות לכך. בסופו של דבר נשברתי. "אני מצטערת", אמרתי לו. "זה לא אתה. זה הם, זה הנסיבות. לא יכולת להיות טוב יותר" הוא הנהן בהבנה, הוריד את כובעו מראשו וחייך. "את מאמינה שתהיה לנו הזדמנות נוספת להיפגש?" "ללא ספק" הבטחתי. חייבת לתת לו הזדמנות נוספת לכבוש אותי – לא יכול להיות שהופעה של אהוד בנאי תיזכר בראשי כהצטברות של עייפות ורעש. אהוד בנאי חייב להיזכר כמשהו בלתי נשכח – זיכרון של שמחה מבורך. אז אולי לא היום, אולי בפעם הבאה. נפרדנו לבינתיים כידידים.
