הכותרת: ארבע כנפות
כשישב חיים-יענקל ביום סתיו אפור בבית המדרש כמעודו, לא היה שם אדם מלבדו והדף. מלבדו, ומדף תלמודו. "הן תאמר לי, ר´ יענקל", שומע הוא קול קול עמוק, מכיוון ה-´מזרח´, "יש היום בידי לתרץ קושיות. אך באיזו מהן תטרח ?" התחלחל חיים-יענקל, שפתו נרטטה ומילמול תלמודו נאלם. ובלחש אימה הוא שאל חלושות: "האם כל קושיה בעולם ?" לא שאל: "מי אתה ומנין תבוא ?" לא שאל: "מה אתה מכולם ?" רק חזר ומילמל וחזר ושאל: "האם כל קושיה בעולם ?" ואחר התעשת והגביר את קולו וזקף גוף - כולו אך רזון: "לא תירוץ קושיה אבקש לי ממך. רק הראני בני בחזון". אך יצאו המילים והנה הוא עומד בלב עיר, בין עוברים ושבים. והנה, הוא עצמו מתקרב למולו. בן דמותו, תאומו בתווים. גס האיש שממול, שפתותיו חשוקות וארשת פניו כה שונה. הצטמרר חיים-יענקל וקור עברו ונתקף מין חולשה משונה. "כן, בנך אנכי", נענה לו הזר, "רק בגוף. במורשת הדם. כי בשאר השתניתי ! אני ככולם ! יהודי, אך בחוץ - בן אדם. כה מאסתי בכם יהודי עיירה בגלות אפופת עלטה. יצאתי לאור והריני אזרח. ג´ייקוב לייף יקראוני עתה. בוא טייל נא עימי ואראך דבר. כאן קידמה. סובלנות ותוחלת". אך ר´ יענקל מצא מחדש את קולו והצביע: "הסבר לי השלט". הביט בכיוון אצבעו שהושטה במיצמוץ עפעפיים עבים. אותיות שם השחירו בלעג עקשן: "אין כניסה ליהודים וכלבים". נסתחרר חיים-יענקל ושוב הוא לבד וכולו מרטט תקוף אימה. ונבהל עד מאד הוא מישש טליתו, כי ציצית אחת - נעלמה. ובעוד הוא בודקה בדאבה, בפליאה, והרי הוא ניצב במין חדר מרוהט בהידור ועמוס בספרים. כל דבר במקומו ובסדר. וליד שולחנו הכבד, בכיסא, מיושב בן דמותו השני. יהודי מהודר ונכבד למראה, בהיר מבט, עם מבע חכמני. "לא אומר שאינני בנך, ישישי. אך שונינו כה במעמד. אנכי מכובד פה, רצוי וחביב ולתואר נכבד מועמד. לא כמוך, שחוח ודך וכפוף. לא כמוך, פוחד מצילך. לא כמוך, נחות בדרגה חברתית. הר פון-לייבן יושב כאן מולך". אז הורה חיים-יענקל על דף שהונח בנסתר, כמו תינוק אסופי. "הן תסביר לי", אמר, "מה משמע, מה פירוש, מהו זה ´פיתרון הסופי´ ?" הורחבו מערות אישוניו של הבן והפחד, אש תופת הצית. כי מישש הזקן טליתו הקטן ונבהל - נעלמה עוד ציצית. ובעוד הבזק רגע, הנה הוא עומד בכיכר הומיה ושוקית. ושם בנו השלישי, כולו אש להבה ניצב על בימה ענקית. ונואם נלהבות על ´אחוה אנושית´, על "כולנו אחים - חברי !" על כולנו שווים". על "כולנו אדם", על "אני אנהיגכם ! אחרי !" "האמנם בני ?", לוחש חיים-יענקל לבן, "האמנם תחזק כלביאה ? מה אותם הקולות מצינוק וסיביר ? מי הם סטאלין, כרושצ´וב ובריה ?" "אנטי קוסמופוליטי כמוך אבי המוגבל בצרות אנושית, לא יבין שכדי להגשים רעיון, יש מיסים עצומים להשית". "הן תסביר לי, ילדי, השווה בין שווים, השותף בשינוי העיתים, האם **זהו** המס שאליו תתכוון ? ראשך **כראשון** הכרותים ?" כה עצוב חיים-יענקל. מעומק חזו יצאה אנחה חרישית. אחריה - כמין נאקה איומה: נעלמה הציצית השלישית. בארץ הקודש עומד לו ר´ יענקל, נושם אוירה החמים. ומשקיף על מקום שהיה למדינה. מדינה - ככל העמים. לקראתו מהלך לו בחור יפהפה. בן דמותו. הרי בנו הרביעי. ´מה נאה הוא´, חושב חיים-יענקל בחום, ´כה גאה וזקוף וטבעי´. "לא בנך אנכי ! אני גזע חדש ! ´תה קטונת ! **אני** העידית. זה **מקום** יהודים ! לא **ביקתה יהודית** לא שונה, לא אחת גלותית. חדשה, עם תרבות מתוצרת עצמית אשר **בשכמותי** תיושב. הן תדע, אשנאך ! את כל מהותך ! כנען שובע הוא שמי מעכשיו !" "רק אשאל בני דבר", חיים-יענקל אמר, "ואחר אתרחק לי..אלך... רק אשאל שאלתי ואמתין...לא איעף... שמא בדעתך תימלך. אם נכון שתוקנת, נבנית היום, למה זה כה שנאת אותי ? אם חדש גזעך, כמו בן ללא אב, מה תפריע לך מהותי ? או אולי אי אפשר לו, לבן ללא אב, או לגזע, ללא שורשים ? או אולי רגשותיך עזים כנחשול, כי את **זאת** אי אפשר להגשים ? שוב נדהם חיים-יענקל, פכר את ידיו ונכנע לסיוט המבעית. אויה ! כי עירום טליתו הקטן. כי נמוגה ציצית רביעית. וכנשוא חיים-יענקל קולו ביבבה, יד רכה את כתפיו מלטפת. ולמול עיפעופו, בן זקוניו מתייצב ובידו טלית תכלת רוחפת. חדשה ויפה, מרוקמת זהב ובארבע קצותיה - ציצית. "האת זאת תחפש כאן, אבי ? התכסה ! באתי רוח בך להצית. התאושש נא אבי ומחה דמעתך ובואה, הרחיקה איתי. כי שוניתי מהם. מעודי לא רציתי המשך גלותי - בביתי. מעולם לא שאלתי: "היפיתי ?" מעולם לא אמרתי: "ככולם עשיתי". מעולם לא תמהתי: "האם טוב חיקיתי ?" מעולם לא קבעתי: "יש הווה ללא עבר. הן את התשובה - ידעתי זה מכבר". הפציע חיוך ביישני בפני יענקל. ליטפו בליטוף מגושם. "האם גם אתה את שמך כבר שינית כיתר אחיך אי שם ?" "כמובן", הצטחק בן זקוניו למולו, "גם אני, ממש כאחי, לקחתי שמך, ואותו קצת שיניתי, ושמי הוא: ישראל ! חי !". יענקל-חיים הסכים והרכין את ראשו בריגשה, בברכה של שלום. והנה הוא יושב שוב על דף תלמודו והיה חזונו - לחלום [לקוח מחדרי חרדים, הודעתה של הנני]
כשישב חיים-יענקל ביום סתיו אפור בבית המדרש כמעודו, לא היה שם אדם מלבדו והדף. מלבדו, ומדף תלמודו. "הן תאמר לי, ר´ יענקל", שומע הוא קול קול עמוק, מכיוון ה-´מזרח´, "יש היום בידי לתרץ קושיות. אך באיזו מהן תטרח ?" התחלחל חיים-יענקל, שפתו נרטטה ומילמול תלמודו נאלם. ובלחש אימה הוא שאל חלושות: "האם כל קושיה בעולם ?" לא שאל: "מי אתה ומנין תבוא ?" לא שאל: "מה אתה מכולם ?" רק חזר ומילמל וחזר ושאל: "האם כל קושיה בעולם ?" ואחר התעשת והגביר את קולו וזקף גוף - כולו אך רזון: "לא תירוץ קושיה אבקש לי ממך. רק הראני בני בחזון". אך יצאו המילים והנה הוא עומד בלב עיר, בין עוברים ושבים. והנה, הוא עצמו מתקרב למולו. בן דמותו, תאומו בתווים. גס האיש שממול, שפתותיו חשוקות וארשת פניו כה שונה. הצטמרר חיים-יענקל וקור עברו ונתקף מין חולשה משונה. "כן, בנך אנכי", נענה לו הזר, "רק בגוף. במורשת הדם. כי בשאר השתניתי ! אני ככולם ! יהודי, אך בחוץ - בן אדם. כה מאסתי בכם יהודי עיירה בגלות אפופת עלטה. יצאתי לאור והריני אזרח. ג´ייקוב לייף יקראוני עתה. בוא טייל נא עימי ואראך דבר. כאן קידמה. סובלנות ותוחלת". אך ר´ יענקל מצא מחדש את קולו והצביע: "הסבר לי השלט". הביט בכיוון אצבעו שהושטה במיצמוץ עפעפיים עבים. אותיות שם השחירו בלעג עקשן: "אין כניסה ליהודים וכלבים". נסתחרר חיים-יענקל ושוב הוא לבד וכולו מרטט תקוף אימה. ונבהל עד מאד הוא מישש טליתו, כי ציצית אחת - נעלמה. ובעוד הוא בודקה בדאבה, בפליאה, והרי הוא ניצב במין חדר מרוהט בהידור ועמוס בספרים. כל דבר במקומו ובסדר. וליד שולחנו הכבד, בכיסא, מיושב בן דמותו השני. יהודי מהודר ונכבד למראה, בהיר מבט, עם מבע חכמני. "לא אומר שאינני בנך, ישישי. אך שונינו כה במעמד. אנכי מכובד פה, רצוי וחביב ולתואר נכבד מועמד. לא כמוך, שחוח ודך וכפוף. לא כמוך, פוחד מצילך. לא כמוך, נחות בדרגה חברתית. הר פון-לייבן יושב כאן מולך". אז הורה חיים-יענקל על דף שהונח בנסתר, כמו תינוק אסופי. "הן תסביר לי", אמר, "מה משמע, מה פירוש, מהו זה ´פיתרון הסופי´ ?" הורחבו מערות אישוניו של הבן והפחד, אש תופת הצית. כי מישש הזקן טליתו הקטן ונבהל - נעלמה עוד ציצית. ובעוד הבזק רגע, הנה הוא עומד בכיכר הומיה ושוקית. ושם בנו השלישי, כולו אש להבה ניצב על בימה ענקית. ונואם נלהבות על ´אחוה אנושית´, על "כולנו אחים - חברי !" על כולנו שווים". על "כולנו אדם", על "אני אנהיגכם ! אחרי !" "האמנם בני ?", לוחש חיים-יענקל לבן, "האמנם תחזק כלביאה ? מה אותם הקולות מצינוק וסיביר ? מי הם סטאלין, כרושצ´וב ובריה ?" "אנטי קוסמופוליטי כמוך אבי המוגבל בצרות אנושית, לא יבין שכדי להגשים רעיון, יש מיסים עצומים להשית". "הן תסביר לי, ילדי, השווה בין שווים, השותף בשינוי העיתים, האם **זהו** המס שאליו תתכוון ? ראשך **כראשון** הכרותים ?" כה עצוב חיים-יענקל. מעומק חזו יצאה אנחה חרישית. אחריה - כמין נאקה איומה: נעלמה הציצית השלישית. בארץ הקודש עומד לו ר´ יענקל, נושם אוירה החמים. ומשקיף על מקום שהיה למדינה. מדינה - ככל העמים. לקראתו מהלך לו בחור יפהפה. בן דמותו. הרי בנו הרביעי. ´מה נאה הוא´, חושב חיים-יענקל בחום, ´כה גאה וזקוף וטבעי´. "לא בנך אנכי ! אני גזע חדש ! ´תה קטונת ! **אני** העידית. זה **מקום** יהודים ! לא **ביקתה יהודית** לא שונה, לא אחת גלותית. חדשה, עם תרבות מתוצרת עצמית אשר **בשכמותי** תיושב. הן תדע, אשנאך ! את כל מהותך ! כנען שובע הוא שמי מעכשיו !" "רק אשאל בני דבר", חיים-יענקל אמר, "ואחר אתרחק לי..אלך... רק אשאל שאלתי ואמתין...לא איעף... שמא בדעתך תימלך. אם נכון שתוקנת, נבנית היום, למה זה כה שנאת אותי ? אם חדש גזעך, כמו בן ללא אב, מה תפריע לך מהותי ? או אולי אי אפשר לו, לבן ללא אב, או לגזע, ללא שורשים ? או אולי רגשותיך עזים כנחשול, כי את **זאת** אי אפשר להגשים ? שוב נדהם חיים-יענקל, פכר את ידיו ונכנע לסיוט המבעית. אויה ! כי עירום טליתו הקטן. כי נמוגה ציצית רביעית. וכנשוא חיים-יענקל קולו ביבבה, יד רכה את כתפיו מלטפת. ולמול עיפעופו, בן זקוניו מתייצב ובידו טלית תכלת רוחפת. חדשה ויפה, מרוקמת זהב ובארבע קצותיה - ציצית. "האת זאת תחפש כאן, אבי ? התכסה ! באתי רוח בך להצית. התאושש נא אבי ומחה דמעתך ובואה, הרחיקה איתי. כי שוניתי מהם. מעודי לא רציתי המשך גלותי - בביתי. מעולם לא שאלתי: "היפיתי ?" מעולם לא אמרתי: "ככולם עשיתי". מעולם לא תמהתי: "האם טוב חיקיתי ?" מעולם לא קבעתי: "יש הווה ללא עבר. הן את התשובה - ידעתי זה מכבר". הפציע חיוך ביישני בפני יענקל. ליטפו בליטוף מגושם. "האם גם אתה את שמך כבר שינית כיתר אחיך אי שם ?" "כמובן", הצטחק בן זקוניו למולו, "גם אני, ממש כאחי, לקחתי שמך, ואותו קצת שיניתי, ושמי הוא: ישראל ! חי !". יענקל-חיים הסכים והרכין את ראשו בריגשה, בברכה של שלום. והנה הוא יושב שוב על דף תלמודו והיה חזונו - לחלום [לקוח מחדרי חרדים, הודעתה של הנני]