כמו טיפה בים
New member
הכי ללא כותרת שאפשר...
פרסמתי את זה ברשת במקום אחר, אך אני רוצה לשתף גם אתכם: הקולות הדהדו כממרחק. לאמיתו של דבר, השיחה שקלחה, התנהלה ממש לידו. פתאום הקיץ מחלומותיו בעולמות עליונים, ער לעובדה שהשיחה פסקה וכולם בוהים בו. השתררה דממת מוות(וכשאני אומר דממת מוות, אני מתכוון מוות, פשוטו כמשמעו). שפתיו לא פסקו מלנוע בתפילה אילמת-שימשיכו לדבר...שרק ימשיכו לשוחח.לא משנה על מה...רק שיפסיקו להתבונן בו.שיפסיקו. כמעין תשובה לתפילותיו, או כך חשב, סימן לו אחד הסועדים להתקרב. הוא רכן לעברו והלה לחש לו דברים על אוזניו. פניו החווירו, עצמותיו נדמו כשוקעות לתוך לחיו וקמטי פניו נראו כמבקשים קביעות. שאר הסועדים התבוננו במתרחש בעניין. אובד עצות, כפוף ומיואש ניגש לחדר הסמוך וחזר כשתינוקו בידיו. הזעטוט בן השנה ושמונת החודשים, זהוב השיער ותכול העיניים, כאילו לא חש במתח השורר באוויר- צחקק בחדווה, שפתיו ועיניו מחייכות, בטוח בזרועות אביו. אותו סועד שקרא לו בתחילה, סימן לו להתקרב בשנית. ברגע הראשון לא זז ולא נע, אך לבסוף השלים עם המאורע ובצעד כושל התקדם לאט אל עבר השולחן. כולם, החל מהסועדים רמי הדרג וכלה במשרתים בעלי התפקידים נדמו, לא הנידו עפעף ורק צפו. הוא ידע שהברירה בידיו, אך שבעצם אין לו שום ברירה. כאברהם העוקד את בנו על גבי המזבח, הגיש האב את בנו, ידיו רועדות ועיניו דומעות. הדממה פסקה וסועדי השולחן צהלו ונעמדו מוכנים. הילד, קטן ויחף, הוצא לחצר, רועד מהקור העז של החורף. האב, שבור ורצוץ, רכן כלפיו, לחש לו מילים שאיש לעולם לא ידע, אמצו אל ליבו והסביר לו את חוקי המשחק. בספירה לשלוש החל הילד לרוץ, כעבור שניות ספורות הם התחילו לירות, והילד נפל, דמו מחלחל לשלג. בשעה שהסועדים רבו בינהם מי הוא שקלע והצליח להפילו, התגנב האב ובכה מעל גופת הילד. אותו ילד שעד עתה עשה ככל יכולתו לשמור על חייו, וללא הועיל. כשהירח כבר החליף את השמש, והיובש את הדמעות, קם האיש, הפנה את גבו, והלך...
פרסמתי את זה ברשת במקום אחר, אך אני רוצה לשתף גם אתכם: הקולות הדהדו כממרחק. לאמיתו של דבר, השיחה שקלחה, התנהלה ממש לידו. פתאום הקיץ מחלומותיו בעולמות עליונים, ער לעובדה שהשיחה פסקה וכולם בוהים בו. השתררה דממת מוות(וכשאני אומר דממת מוות, אני מתכוון מוות, פשוטו כמשמעו). שפתיו לא פסקו מלנוע בתפילה אילמת-שימשיכו לדבר...שרק ימשיכו לשוחח.לא משנה על מה...רק שיפסיקו להתבונן בו.שיפסיקו. כמעין תשובה לתפילותיו, או כך חשב, סימן לו אחד הסועדים להתקרב. הוא רכן לעברו והלה לחש לו דברים על אוזניו. פניו החווירו, עצמותיו נדמו כשוקעות לתוך לחיו וקמטי פניו נראו כמבקשים קביעות. שאר הסועדים התבוננו במתרחש בעניין. אובד עצות, כפוף ומיואש ניגש לחדר הסמוך וחזר כשתינוקו בידיו. הזעטוט בן השנה ושמונת החודשים, זהוב השיער ותכול העיניים, כאילו לא חש במתח השורר באוויר- צחקק בחדווה, שפתיו ועיניו מחייכות, בטוח בזרועות אביו. אותו סועד שקרא לו בתחילה, סימן לו להתקרב בשנית. ברגע הראשון לא זז ולא נע, אך לבסוף השלים עם המאורע ובצעד כושל התקדם לאט אל עבר השולחן. כולם, החל מהסועדים רמי הדרג וכלה במשרתים בעלי התפקידים נדמו, לא הנידו עפעף ורק צפו. הוא ידע שהברירה בידיו, אך שבעצם אין לו שום ברירה. כאברהם העוקד את בנו על גבי המזבח, הגיש האב את בנו, ידיו רועדות ועיניו דומעות. הדממה פסקה וסועדי השולחן צהלו ונעמדו מוכנים. הילד, קטן ויחף, הוצא לחצר, רועד מהקור העז של החורף. האב, שבור ורצוץ, רכן כלפיו, לחש לו מילים שאיש לעולם לא ידע, אמצו אל ליבו והסביר לו את חוקי המשחק. בספירה לשלוש החל הילד לרוץ, כעבור שניות ספורות הם התחילו לירות, והילד נפל, דמו מחלחל לשלג. בשעה שהסועדים רבו בינהם מי הוא שקלע והצליח להפילו, התגנב האב ובכה מעל גופת הילד. אותו ילד שעד עתה עשה ככל יכולתו לשמור על חייו, וללא הועיל. כשהירח כבר החליף את השמש, והיובש את הדמעות, קם האיש, הפנה את גבו, והלך...