הכי מאושר בעולם
הוא עומד שם ממול, במדים מצוחצחים, מבריק, מדוגם, מסודר. הפעם, בלי משקפי שמש כהות, וכובע אדום של בית הספר לטיסה, עם חיוך חמוד של ילד שרק לפני שנתיים נראה כמונו. פתאום, הוא לא כלכך מאיים. פתאום, עדין. אנחנו עדיין משתדלים לשמור על קור רוח, "אני לא עברתי" משנן לעצמי מפחד הכישלון, מנסה להרגע, מנסה להתנחם. במשך מספר שניות נזכרים בהכל, ולמרות כל מה שתשמעו, גיבוש טייס בהחלט אינו טיול שנתי, וכך התמונות חוזרות. כל הריצות. כל ההקפצות המייסרות בלילה. להקים את האוהל. לפרק את האוהל. להקים את האוהל אחרת. לפרק את האוהל. להקים אותו שוב. שלושים שניות, עשרים שניות, ארבעים שניות, דקה וחצי. לחפור עמוק יותר, לבנות גבוה יותר, לקפוץ מהר יותר, האלונקות, הפק"לים, האבנים המסודרות, השלשות, הנשק הכבד. טיפת זיעה נוזלת מהמצח בזמן שאותו בחור נחמד פותח בנאום קטן לגבי הסיכויים הנמוכים, והרגעת אלו שעתידים לא לעבור. אני מרגיש שהלב נחנק, שהרגליים השתתקו, שהריאות נסתמו, בזמן שהוא מוציא את רשימת התוצאות ומתחיל לקרוא. לפתע כל השבוע הלוחץ הזה מתגמד, הכל נהייה שולי, זה הרגע הכי קשה בכל הגיבוש, דווקא אחרי ששתינו קולה קרה, ואכלנו כמו שלא אכלנו כל השבוע, דווקא עכשיו - אנשים נשברים. חלק החסירו פעימה כשהודעת הכשלון הגיעה, כמה הזילו דימעה והתקשו להאמין שזה עתה התנפץ להם החלום. החלק השני, הפכו בין רגע לאנשים הכי מאושרים בעולם, פשוטו כמשמעו. כששמעתי את המילים "רועי - עבר", עדיין לא האמנתי. ורק עד שזה שלידי אישר את זה, אני עדיין לא ידעתי בדיוק מה המ"כ אמר. כמובן שעדיין שמרתי על קור רוח, להפגין טיפת שמחה מול אלו שלא עברו. אבל תאמינו לי, אם רק לחלקיק שניה, הייתי האיש הכי מאושר בעולם. מומלץ בחום
הוא עומד שם ממול, במדים מצוחצחים, מבריק, מדוגם, מסודר. הפעם, בלי משקפי שמש כהות, וכובע אדום של בית הספר לטיסה, עם חיוך חמוד של ילד שרק לפני שנתיים נראה כמונו. פתאום, הוא לא כלכך מאיים. פתאום, עדין. אנחנו עדיין משתדלים לשמור על קור רוח, "אני לא עברתי" משנן לעצמי מפחד הכישלון, מנסה להרגע, מנסה להתנחם. במשך מספר שניות נזכרים בהכל, ולמרות כל מה שתשמעו, גיבוש טייס בהחלט אינו טיול שנתי, וכך התמונות חוזרות. כל הריצות. כל ההקפצות המייסרות בלילה. להקים את האוהל. לפרק את האוהל. להקים את האוהל אחרת. לפרק את האוהל. להקים אותו שוב. שלושים שניות, עשרים שניות, ארבעים שניות, דקה וחצי. לחפור עמוק יותר, לבנות גבוה יותר, לקפוץ מהר יותר, האלונקות, הפק"לים, האבנים המסודרות, השלשות, הנשק הכבד. טיפת זיעה נוזלת מהמצח בזמן שאותו בחור נחמד פותח בנאום קטן לגבי הסיכויים הנמוכים, והרגעת אלו שעתידים לא לעבור. אני מרגיש שהלב נחנק, שהרגליים השתתקו, שהריאות נסתמו, בזמן שהוא מוציא את רשימת התוצאות ומתחיל לקרוא. לפתע כל השבוע הלוחץ הזה מתגמד, הכל נהייה שולי, זה הרגע הכי קשה בכל הגיבוש, דווקא אחרי ששתינו קולה קרה, ואכלנו כמו שלא אכלנו כל השבוע, דווקא עכשיו - אנשים נשברים. חלק החסירו פעימה כשהודעת הכשלון הגיעה, כמה הזילו דימעה והתקשו להאמין שזה עתה התנפץ להם החלום. החלק השני, הפכו בין רגע לאנשים הכי מאושרים בעולם, פשוטו כמשמעו. כששמעתי את המילים "רועי - עבר", עדיין לא האמנתי. ורק עד שזה שלידי אישר את זה, אני עדיין לא ידעתי בדיוק מה המ"כ אמר. כמובן שעדיין שמרתי על קור רוח, להפגין טיפת שמחה מול אלו שלא עברו. אבל תאמינו לי, אם רק לחלקיק שניה, הייתי האיש הכי מאושר בעולם. מומלץ בחום
