הכי נורא בעיני זה

[גילה29]

הכי נורא בעיני זה

הי בנות ותודה על כל מה שכתבתם. אני מצטערת שאני ישר אגיד מה אני מרגישה לפני ההתייחסות לדבריכם, זה פשוט עומד לי על הלשון( או יותר נכון על הלב ): הכי נורא בעיני זה שאני יכולה לדבר על הבעיה, להבין, להתעודד ממה שאתן כותבות, לקבל החלטות לעשות שינוי ואז לחזור הביתה....ולאכול. להבטיח שהפעם אעשה דיאטה וגם אתכנן אותה כמו שהצעתם, ובדרך לעבודה תרד לי התובנה שלא עשיתי כלום בנידון. ומעבר לזה אני מאוד מתחברת לעובדה של הציפייה לשינוי דרמטי בחיים האישיים בעקבות הדיאטה וכיון שזה לא כלכך פשוט האכזבות כלכך קשות ואז עולים ושוב יש תחושת החמצה. יחד עם זאת, כאחת שלא יכולה לחיות עם עצמה בשלום כשהיא ממש שמנה ( בטח שלא עם מישהו אחר ) וכאחת שמגיעה בקלות למימדים מבהילים, הדבר היחיד שמחזיק אותי זו אותה ציפייה שכן ישתנה משהו בחיי בעקבות הירידה במשקל. והאמת....גם אם לא מצאתי את האחד, לפחות אני נחשבת חלק אינטגרלי מבעלי הלגיטימציה לחפש? לפחות בדרך אני מחוזרת ומוחמאת? לפחות יש את האופציה ל..... בקיצור מבחינתי זה כמעט להיות או לחדול ( מאוד דרמטי מה? ). דרך אגב יש לי איתי בכל זאת ( מאתמול ) ירקות ואשל ויש גם קפיטריה בסביבה שיש בה גם סלטים, אז אם בכל זאת בה לכם לעזור לי להעביר את היום בחוכמה ולתת כמה עצות נפלאות למרות הסיכון שלא איישם בסוף, אני אשמח

 

[אביטל +]

כל כך כל כך מוכר

המצב הזה של הבנה מוחלטת של מה אומרים, של מהי הדרך הנכונה, אבל משום מה חוסר היכולת לעשות לבצע. אין לך מושג כמה שזה מוכר לי. אני חושבת שזה דרך לביצוע. בכל אופן זה צעד אחד יותר מלהיות במצב ייאוש של "לא רוצה לעשות כלום ולא יודעת מה לעשות גם אם הייתי רוצה" מבחינת השינויים - אולי הבהלנו אותך קצת ? זה שלא שלא יהיו שינויים בכלל, יהיו שינויים, את תרגישי יותר טוב פיזית (בייחוד אם תשלבי פעילות גופנית) ותרגישי יותר טוב לגבי המראה שלך. ומאוד ייתכן שתרגישי שינוי של הסביבה כלפייך. אבל בעיות אמיתיות ופנימיות זה לא יפתור. לדוגמא (ואני לא מדברת באופן ספציפי עלייך): חוסר ביטחון עצמי, יש סיכוי שזה ישתפר מעט בעקבות תהליך ההרזיה, אבל אם שי חוסר ביטחון שמלווה אותנו כל החיים הוא לא ייפתר בצורה הזאת. חוסר יכולת ליצור קשרים חברתיים/רומנטיים אמיתיים בעיות עם ההורים בעיות בעבודה בעיות עם הילדים ועוד...

יש דברים שאנחנו קושרים בתוכנו לעובדה שאנחנו שמנים, אבל באופן מעשי אין קשר בין הדברים. ותהליך ההרזיה מוציא את זה לאור ומדגיש את זה. לדעתי אחד הדברים הנוספים שאנחנו חייבים לעשות במקביל לתהליך זה לנסות ולהבין את הבעיות שלנו: מה אפשר לתקן ? איך אפשר לתקן ? מה לא ניתן לתיקון ? ואיך מקבלים וחיים עם זה יש לי הצעה בשבילך. תעזבי לפרק זמן מסויים את המטרה שנקראת ירידה במשקל. זו מטרה גדולה ומפחידה. ותקבעי לך משימות לשבוע או ליום. למשל: * השבוע את מתחילה בפעילות גופנית - תקבעי את הפעילות, כמה פעמים בשבוע, משך הפעילות בכל פעם * השבוע את אוכלת סלט בכל יום * השבוע את מבשלת לעצמך יותר ואוכלת פחות אוכל מוכן ואסור לשכוח להיות ריאליים,לא להגזים, ולא להכשיל את עצמנו בסופ"ש את בודקת מה היה, איך הרגשת. האם את יכולה להמשיך עם זה לאורך זמן ? אם כן, יופי, יש הרגל ובריא לאמץ לחיין אם לא, לחשוב איך אפשר לשנות וכל שבוע להתרכז במשימה, ומשבוע לשבוע לצבור דברים חדשים אני אומרת שבוע, אבל זה יכול להיות פרק זמן אחר - שבועיים, חודש את לא צריכה לעשות דברים בבת אחת. זה פשוט גדול מדי לכל אחד, לא רק לך.

 

[גילה29]

בהמשך להמלצותייך אביטל

אני מנסה לבדוק מה מהדברים שאמרת אני יכולה לתרגם לחיי בשלב זה למרות שהקונצפט של בחירת צעדים אופרטיביים קטנים לתווך קצר נראית לי מתאימה בעיקר לאור העובדה שביום חמישי אני נוסעת לאילת ( כן, לא ביטלתי את זה ) ולאור העובדה שגם שבוע נשמע לי כרגע ענק ובילתי אפשרי. אני אתחיל בהיום או יותר נכון בעכשיו: עכשיו השעה 12:00 ואני רעבה שתיתי היום פעמיים נס ואני מתכוונת לעשות לי עכשיו סלט גדול ולאכול אותו עם אשל ואז לא לגעת בכלום עד 16:00 ( שעה שאני עדיין בעבודה ) ואז לתכנן שוב. בקיצור צעד אחר צעד. נ.ב. אם את במיקרה שם, אנא חווי את דעתך

 

[אביטל +]

דעתי חיובית ../images/Emo13.gif

עוד כמה עצות קטנות: לא להשאר רעבה, זה מתכון בדוק לזלילה בלתי נשלטת. צריך ללמוד להקשיב לגוף. אם את רעבה אז זה זמן לאכול. לא להתעלם. ארוחה גדולה או קטנה לפי החלטתך/תכנון מראש ארוחה קטנה יכולה להיות פרי/לחם מחיטה מלאה עם ממרח כלשהו (גבינה, ריבה ללא סוכר וכו´)/או כל דבר אחר בהצלחה והמשך יום טוב

 

[דליה גולן]

הי גילה

גילה, אל תרגישי לא בנוח, זה כל כך לא הקטע. באמת. אנחנו באותה ספינה מפליגים ואני יודעת מה הפירוש לדבר אבל עוד להיות מסוגלים להתחיל מפני שזה לא השנייה המתאימה. או-קי? אז מה. כל הזמן שבעולם יש לך. וגם לדבר איתנו, מהלב גילה. אז ככה שני דברים. קודם כל, בענין הירידה במשקל. רעיון שאולי "קל" יהיה לך לבלוע וללכת עליו. גילה, על תחשבי על 100% "דיאטה" או-קי? לכי על 80%, 70% - תורידי הילוך = רמת מתח. את חושבת שזה לא יעבוד?? זה כן!

הצד השני, ההפוך, זה שכתופסים "רגליים קרות" כאלה שרק מהלחץ לא יורדים מהאוכל. או-קי? אז תאכלי עוד פרוסת עוגה שלא התכוונת - לא נפל העולם

יותר מהמנה העיקרית המומלצת בצהרים - עובר. וכו´. גילה, תיכנסי לתהליך בקצב שלך, בנינוחות שאת תכתיבי לעצמך אותה. או-קי? אל תשכחי שיקרו בד בבד עוד כמה דברים. מה שלא יהיה, הגוף מ"היסטריה" של אכילה בלתי מבוקרת, לאט לאט לא רק נרגע אלא "מתרגל" להרגיש יותר ויותר את השובע בצמצום (מ"המון" לסביר +) של האוכל. (יש שמגדירים את זה כהקטנת הקיבה. אבל לא משנה כרגע הגדרות, התחושות הן החשובות והקובעות, נכון?

). אז ככה רעיון להתחלה התחלה. (כש...,

). בקשר לשינוי הדרמטי בחיים שאת מצפה לו כשתרדי. זה לגיטימי לרצות ולהרגיש ככה. רק ש...תהיי זהירה. כלומר, תמתני את הציפיות כי את יודעת, הדברים לא פשוטים באמת כל כך בענין ההוא, זה תלוי בלפגוש את האדם שהוא משאת הלב, שתהיה התאמה, אדם טוב...נו, שתינו יודעות למה הכוונה. (יש לי עוד כמה דברים לדבר איתך בקשר לזה רק כדי שזה לא יהיה בבחינת "תפסת מרובה לא תפסת" אז לא עכשו. אבל אני חושבת שזה חשוב בגלל הדרך שזה משליך על מה שקורה איתך....). בינתיים, מה שאני דואגת לך, זה כל זמן (וזה לוקח את שלו) שעוד לא נעשתה ההפרדה בין הקשיים והמצוקות בחיים לאוכל. (לקח לי כ-3 שנים לצאת מזה). כגודל האכזבות מהענין האחר עלול להיות גודל המפח נפש ו"הירידה על האוכל" בקו ישר. אז, מה שלא יהיה לא טוב בכל אופן להיות קיצוני..

לכל כיוון בחיים. חזקי ואמצי גילה, (את לא לבד

) דליה.

 

[אביטל +]

זה בהחלט הקטנת קיבה

היום אני לא מסוגלת לאכול את הכמויות שהייתי אוכלת לפני שנה הבטן שלי פשוט כואבת עוד לפני שאני מגיעה לכמויות האלה אבל לוקח זמן עד שזה קורה, וגם צריכים ללמוד לשים לב לשימנים האלה ולקרוא אותם. כמו שלמדנו להתעלם מרעב כדי לעשות "דיאטה" גם כך למדנו להתעלם משובע כסימן להפסיק לאכול.

 

[גילה29]

הי זו שוב אני

כמו ילדה קטנה החלטתי לדווח שאכלתי ואפילו עשיתי את זה בפסק זמן ולא תוך כדי עבודה כדי שתהיה תחושה משמעותית יותר. אביטל, אני לא כל כך מאמינה בהקטנת קיבה, כי למרות שירדתי במהלך שנה וחצי כ 15 קילו + חצי שנה של די שמירה ( עלייה של + 2-2 ) ולמרות שכבר חשבתי ששיניתי הרגלי אכילה, מרגע שהתחלטי להכניס יותר אוכל לפה, גיליתי שאותה קיבה מסוגלת להכניס לתוכה הרבה מאוד אוכל. אבל......וזה אני חייבת לציין, בשונה מפעם שכמה שהייתי אוכלת לא הייתי מרגישה תחושת שובע או התפוצצות, עדיין אני מצליחה להרגיש את התחושות האלה ואפילו אי נוחות, או מה שקוראים " מפוצצת" האם זה אומר שאני לא מסוגלת לאכול עוד? לא. לכן, אני יותר יכולה להתחבר לצד ההתנהגותי של שינוי הרגלי אכילה שהתפספס אצלי בגדול בחודש וחצי האחרונים. אבל אתן יודעות, למרות התובנות והידיעה למה אפשר להתחבר יותר, הרי כלכך קשה לי ליישם.

 

[אביטל +]

כמובן שזה שילוב

גם כשקואים את הסימנים ומבינים את משמעותם, צריכים לנהוג לפיהם אם מרגישים שבעים - להפסיק לאכול אם רעבים - לאכול אם כואב השריר - לא לבצע פעילות גופנית מאומצת לכן גם אם הייתה "הקטנת קיבה" ואנחנו מרגישים את זה עדיין נשאר לטפל בהתנהגות שלנו ולמנוע התרחבות

 

[ניניה]

נקודת מפנה

היי גילה. אני די שתקתי פה בשבוע האחרון, אבל פשוט לא יכולתי להשאר אדישה למה שכתבת... אני כל כך מבינה אותך - גם אני לבד וגם אני מסתגרת בתקופות שמנות(למה הן תמיד יותר ארוכות מהתקופות הרזות?) ואני לגמרי זקוקה לשינוי בחיים כי בדיוק עכשיו בדרך הביתה חשבתי לי כמה נורא יהיה להיות לבד, שלא היו לי יחסים עם גברים מעל שנה (יחסים = כל צורה של יחסים) ושאני לא מוכנה לקבל את העובדה שהחיים שלי ימשיכו להראות ככה. אז תקשיבי : לקח לי המון המון זמן ליישם את התובנה שזה הקרב האחרון שלי וככה אני מתייחסת לדיאטה - עד הסוף ובלי ויתורים! אני מתכננת שינוי גדול בסביבות אוקטובר ואני חייבת להגיע אליו מוכנה נפשית ופיזית (יש לציין שהפעם המטרות שלי ריאליות מבחינת המשקל). החלטתי ששום דבר ואף אחד לא יעמדו בדרכי ואני מעמידה את טובתי האישית במקום הראשון ושכולם יחפשו אותי בסיבוב. גילה, ההתחלה נורא קשה אבל תקחי את זה בקלות וגם אם תוותרי לעצמך קצת בחודש חודשיים הראשונים זה משתפר בהמשך. אני לא הייתי קשוחה עם עצמי כי ידעתי שיקח לי זמן להכנס לדיאטה ולא רציתי להבהל ולסגת אז בהתחלה אכלתי יותר ולא כעסתי וגם עם הספורט לא התחלתי מיד אלא רק מתי שהרגשתי שאני מוכנה להתחייב ולהתמיד. לכי על זה ואל תוותרי! אני למשל הפעם ויתרתי על הסוכר לכל מוצריו לגמרי וזה עושה לי ממש טוב (הרבה פחות כאבי ראש למשל). בכל אופן גילה - את תצליחי וזה רק עניין של זמן. ניניה

 

[דליה גולן]

הי ניניה, ובעצם כולם.../images/Emo36.gif

ניניה, כתבת דברים מעומק הלב. וזה הגיע מלב ללב. דברים גם עם הרבה תובנה. אני חייבת לומר משהו לך ולכולם, אני חושבת, שאנחנו נמצאים/ות כאן אחד למען השני בטוב וברע. לא בשביל העמדות פנים או להיות חביבים אחד לשני כלפי חוץ... אלא מכל הלב זה למען זו. ובמיוחד, כשהשד בפנים כלוא ולא מוציאים אותו לחופשי עוד יותר גוזרים על עצמנו התעצמות הכאב והתסכול שבא לביטוי בחיק האוכל. וזה הופך למעגל קסמים שהולך ומתחזק בלי שנראה מוצא באופק. (האופק האמיתי מוסתר מעינינו, מפני שיש מוצא ודרך). אבל האכילה העודפת גורמת להתעצמות השאט נפש העצמית, משם זה ממשיך עד לתיעוב עצמי לביקורת ולשנאה ואז שוב נסגר המעגל הכואב הזה בחיק החם של האוכל המוכר ו"הטוב". אז, אני חושבת. שפה. פה זה הבית והמקום להוציא ולומר הכל. כשקשה דווקא לא להסתגר. ברגעים כאלה יותר מכל צריך את היד המושטת של החברים/ות. לבוא ולומר: אני אוכל ולא מסוגל לעצור. הכעס שלי על עצמי עוד גורם לי עוד יותר להסתובב בתוך אי השפיות הזה. אז, רק רוצה לומר לך ולכולם שלא צריך לחשוש. אל תישארו לבד עם הכאב ובכך להעצים את כל התהליך והמעגל יותר. אם וכשקשה ולא מסתדר, לבוא להוציא ולומר את זה פה. אני בטוחה שזה יכול גם לשחרר גם להקל וגם לקבל כמה מילים חמות עוזרות ותומכות. שלכם תמיד, דליה.