עוד אנונימית אחת
New member
הכי קרוב לבד
סתם משהו שכתבתי. למנהל- אם זה לא מתאים, או סתם מציק, לא אכפת לי שתמחק. חפירה בנושא בדידות, יצירה אמנותית, דיכאון, יצירה אמנותית בהשראת דיכאון ושאר שטויות שיוצאות לי מהראש כשאני סגורה לבד בחדר במשך יותר מדי זמן. אה כן, וגם קצת על עצמי. כנראה שטיפוסים בודדים, גם אם יוצא שבשלב כלשהו בחייהם הם לא בודדים, הם בסופו של דבר תמיד יחזרו לזה, כי הרבה יותר נוח להיות לבד, וזה הכי אמיתי עם עצמך. כל הימים שאני יושבת בבצפר ומחכה נואשות שמישהו ישאל מה איתי. כשמישהו שואל מה איתי- אני מחייכת את החיוך הדבילי שאי אפשר לשלוט עליו וענה, "הכל בסדר". אני מתה שיהיה לי מישהו שיהיה איתי ושיהיה לו אכפת ממני. כשידיד שאני דוקא מאד מחבבת מגלה אלי סימני חיבה והתעניינות- אני נרתעת, רוצה שיעזוב אותי לבד ולא יציק. הכי קרוב לבד. אנשים הם לא תמיד בודדים בגלל שהם לא מסתדים עם אנשים, למרות שבמקרה שלי אני באמת לא מסתדרת איתם הכי טוב. בדידות נראית לי כמו הדבר הכי נכון, אולי בגלל הסיטואציה הנוכחית בה אני נמצאת. זה חשוב לאהוב, אבל לא להיות קשור לאנשים באופן שאתה נהיה תלוי בהם. בדידות, כפי שציינתי, היא הדבר האמיתי, והיא מאפשרת יצירה. הלוואי שיום אחד אני אהווה השראה לאנשים אובדנים. אני לא חושבת שיגיע יום בו ארצה באמת להתאבד. העניין הוא שאני כל כך אוהבת להתחבר לאמנים האלה שבאמת מוציאים את האפלה שבתוכם לתוך יצירה אמנותית. קורט קוביין, פינק פלויד, אפילו אביב גפן. רק שלא חייב להיות לזה סוף סטייל סיד בארט. אני אוהבת יותר מוזיקה, אבל הכישרון האמנותי שלי הוא יותר בציור. האמת שדי נוח כשצוללים. אז זהו, שלא ממש. אני אוהבת את האפלה, המלנכוליה והרגש המנוכר, לא רק בגלל שזה נוח. זה פשוט... יפה בעיניי. כלומר, רק אם מוציאים את הטוב שבדברים האלה- כמו שאביב מתרגם את העצב לשירים יפהפיים (או לפחות עשה זאת בעבר- לא רוצה להכנס לכל עניין המסחור, פשוט כששומעים את השירים הישנים, זה לא אפשרי לחשוב שהם לא באו ממקום אמיתי וכואב), ולא כאשר צוללים למקומות חשוכים שאי אפשר לצאת מהם. דיכאון זה לא דבר רע, זה דבר שמחזק ושחיים בלעדיו הם לא חיים מלאים בעיניי. לא כל האנשים שמחים, אבל כולם עצובים באיזשהו מקום. סטיבן ווילסון אמר איזה משהו דומה אם אני לא טועה, שעצב הוא תכונה משותפת שמחברת בין כל האנשים. "אתה אוהב את הפוזה המלנכולית הזאת" את אומרת "אתה מחפש ומוצא את זה אתה מכור אתה לא יכול אחרת" לפעמים אני שונא את הכנות שלך אבל נדמה לי שאת צודקת אני מחפש ומוצא את זה כנראה שאני לא יכול אחרת כנראה שאני לא יכולה אחרת. אולי הלוק האפלולי והשחור בעיניים היא פוזה נלווית, אבל זה בא מיסוד אמיתי. היסוד העמוק שבי, הDNA אם תרצו, הוא עצוב. העצב מרגש אותי הרבה יותר משמחה. בשירים, בנופים. באישיות של בני אדם. המקוריות והיופי שמתבטאים ביצירה מקורם במלנכוליה ובשקט, לפחות אצלי, כשאני לא עסוקה באנשים אחרים אלא רק בבדידות שלי. אני גם מאמינה שאמן צריך להיות מעופף במידה מסוימת, לא להיות כבול למציאות יותר מדי (לא שאני קוראת לעצמי אמנית- יש עוד דרך ארוכה). אנשים שהם קצת עפיפונים ונוטים לבהות בחלל, הם בדרך כלל יותר יצירתיים מאנשים אחרים. והמוזיקה כל כך, כל כך משפיעה. Dark Side בקלות שימש לי מקור השפעה בלתי נגמר לסדרת ציורים גדולה. אני מודה שכשאני כותבת את השורות האלה, אני חושבת יותר על מה יישמע יפה למי שקורא. זה חופש מסוים שמאפשר לי לחשוף את עצמי כמו שאני לא חושפת את עצמי בסביבת אנשים שקרובים אלי, כלומר זה סוג של חשיפה, אולי פורקן, או שיעמום. וזה נחמד לשתף גם אם זה באינטרנט בפורום שהוא לא פעיל במיוחד, תחת שם אנונימי.
סתם משהו שכתבתי. למנהל- אם זה לא מתאים, או סתם מציק, לא אכפת לי שתמחק. חפירה בנושא בדידות, יצירה אמנותית, דיכאון, יצירה אמנותית בהשראת דיכאון ושאר שטויות שיוצאות לי מהראש כשאני סגורה לבד בחדר במשך יותר מדי זמן. אה כן, וגם קצת על עצמי. כנראה שטיפוסים בודדים, גם אם יוצא שבשלב כלשהו בחייהם הם לא בודדים, הם בסופו של דבר תמיד יחזרו לזה, כי הרבה יותר נוח להיות לבד, וזה הכי אמיתי עם עצמך. כל הימים שאני יושבת בבצפר ומחכה נואשות שמישהו ישאל מה איתי. כשמישהו שואל מה איתי- אני מחייכת את החיוך הדבילי שאי אפשר לשלוט עליו וענה, "הכל בסדר". אני מתה שיהיה לי מישהו שיהיה איתי ושיהיה לו אכפת ממני. כשידיד שאני דוקא מאד מחבבת מגלה אלי סימני חיבה והתעניינות- אני נרתעת, רוצה שיעזוב אותי לבד ולא יציק. הכי קרוב לבד. אנשים הם לא תמיד בודדים בגלל שהם לא מסתדים עם אנשים, למרות שבמקרה שלי אני באמת לא מסתדרת איתם הכי טוב. בדידות נראית לי כמו הדבר הכי נכון, אולי בגלל הסיטואציה הנוכחית בה אני נמצאת. זה חשוב לאהוב, אבל לא להיות קשור לאנשים באופן שאתה נהיה תלוי בהם. בדידות, כפי שציינתי, היא הדבר האמיתי, והיא מאפשרת יצירה. הלוואי שיום אחד אני אהווה השראה לאנשים אובדנים. אני לא חושבת שיגיע יום בו ארצה באמת להתאבד. העניין הוא שאני כל כך אוהבת להתחבר לאמנים האלה שבאמת מוציאים את האפלה שבתוכם לתוך יצירה אמנותית. קורט קוביין, פינק פלויד, אפילו אביב גפן. רק שלא חייב להיות לזה סוף סטייל סיד בארט. אני אוהבת יותר מוזיקה, אבל הכישרון האמנותי שלי הוא יותר בציור. האמת שדי נוח כשצוללים. אז זהו, שלא ממש. אני אוהבת את האפלה, המלנכוליה והרגש המנוכר, לא רק בגלל שזה נוח. זה פשוט... יפה בעיניי. כלומר, רק אם מוציאים את הטוב שבדברים האלה- כמו שאביב מתרגם את העצב לשירים יפהפיים (או לפחות עשה זאת בעבר- לא רוצה להכנס לכל עניין המסחור, פשוט כששומעים את השירים הישנים, זה לא אפשרי לחשוב שהם לא באו ממקום אמיתי וכואב), ולא כאשר צוללים למקומות חשוכים שאי אפשר לצאת מהם. דיכאון זה לא דבר רע, זה דבר שמחזק ושחיים בלעדיו הם לא חיים מלאים בעיניי. לא כל האנשים שמחים, אבל כולם עצובים באיזשהו מקום. סטיבן ווילסון אמר איזה משהו דומה אם אני לא טועה, שעצב הוא תכונה משותפת שמחברת בין כל האנשים. "אתה אוהב את הפוזה המלנכולית הזאת" את אומרת "אתה מחפש ומוצא את זה אתה מכור אתה לא יכול אחרת" לפעמים אני שונא את הכנות שלך אבל נדמה לי שאת צודקת אני מחפש ומוצא את זה כנראה שאני לא יכול אחרת כנראה שאני לא יכולה אחרת. אולי הלוק האפלולי והשחור בעיניים היא פוזה נלווית, אבל זה בא מיסוד אמיתי. היסוד העמוק שבי, הDNA אם תרצו, הוא עצוב. העצב מרגש אותי הרבה יותר משמחה. בשירים, בנופים. באישיות של בני אדם. המקוריות והיופי שמתבטאים ביצירה מקורם במלנכוליה ובשקט, לפחות אצלי, כשאני לא עסוקה באנשים אחרים אלא רק בבדידות שלי. אני גם מאמינה שאמן צריך להיות מעופף במידה מסוימת, לא להיות כבול למציאות יותר מדי (לא שאני קוראת לעצמי אמנית- יש עוד דרך ארוכה). אנשים שהם קצת עפיפונים ונוטים לבהות בחלל, הם בדרך כלל יותר יצירתיים מאנשים אחרים. והמוזיקה כל כך, כל כך משפיעה. Dark Side בקלות שימש לי מקור השפעה בלתי נגמר לסדרת ציורים גדולה. אני מודה שכשאני כותבת את השורות האלה, אני חושבת יותר על מה יישמע יפה למי שקורא. זה חופש מסוים שמאפשר לי לחשוף את עצמי כמו שאני לא חושפת את עצמי בסביבת אנשים שקרובים אלי, כלומר זה סוג של חשיפה, אולי פורקן, או שיעמום. וזה נחמד לשתף גם אם זה באינטרנט בפורום שהוא לא פעיל במיוחד, תחת שם אנונימי.
