הכי קשה לי בחגים

[רז.]

הכי קשה לי בחגים

בחגים תמיד קשה לי יותר. וכאילו שאני לא מוצאת טעם לכלום. הכל משעמם אותי ומעייף אותי ולא מעניין אותי. במהלך החיפושים הרבים אחרי הסיבות לדיכאון הבנתי משהו: כנראה שאחרי שנים שהתמודדתי עם השכול (איבדתי את אחותי) והתסכול,, הצורה שבה הגדרתי את עצמי עם השנים היא דרך העצב והכאב, והיום לא נשאר לי שום דבר. זה כאילו שהעצב וההתמודדות ומילאו את כל כולי והיום אין כלום, אפילו לא טיפת אויר. כוונתי היא שבלי התחושות האלו, השליליות כל כך, אני לא יודעת מי אני בכלל ואיך מתמודדים עם העולם הזה, ומה יש לי להציע . נשמע לכם הגיוני? היום אני במצב אחר. כבר לא בוכה יום וליל כבר לא שוקעת בכאב ולא מתעסקת בלשנוא את כל העולם ולמרוד, אמנם רגועה יותר, אבל הריקנות הזו מבפנים והתחושה של לא יודעת לאן ללכת ומה לעשות עם עצמי ממש קשה לי. למרות שאני נמצאת בעבודה לא רעה,חיה חיים נורמליים והכל משוקם לכאורה. רק מבפנים אני מרגישה שהכל קורס לאט לאט, ואין שום דבר שעושה אותי מספיק מאושרת בכדי לדעת למה כדאי להמשיך הלאה. ועצוב לי עם זה, ולבד לי עם זה ועד היום כמעט ולא ראיתי אפילו צורך או טעם לשתף מישהו בכל התחושות שלי, כי אין טעם להעיק על אף אחד, ובכלל מה זה נותן. אני רק בת 23 ומרגישה שעברתי כל כך הרבה. .

 

[stonefroze]

היי רז

קשה מאוד להיות צעיר ולהרגיש תחושות קשות של עצב וריקנות כאשר מסביב נראה כאילו העולם ממשיך לזרום ללא הפרעה. מדברייך אני מבין שאת ומשפחתך חווים וכואבים את חווית השכול כתוצאה ממותה של אחותך. אני מניח שהייתן קשורות אחת אל השניה בעבותות של אהבה ורגש ואת עדיין מרגישה בחסרונה,בייחוד בתקופת החגים,שבה בעצם משפחות מתאחדות ביחד.זאת תקופה שוודאי מעוררת בך זכרונות מתקופת הילדות המשותפת ועל כן מעציבה אותך במיוחד. כל שנה שעוברת זה עוד שנה בלעדיה,עוד שנה שהיא כבר לא תהיה ואת לוקחת על עצמך את המשא הכבד של האבל על האובדן שאת חווית שהוא למעשה האובדן שלה.אובדן היכולת שלה לחיות.להרגיש ,לחוש. אובדן של אדם כל כך קרוב,בייחוד בגיל צעיר תמיד מלווה בעצב כבד ובשאילת שאלות שלא תמיד יש עליהן פיתרון. התמלאת במחשבות וזכרונות,בתחושת ההחמצה שלה,שאת רואה בה כנראה גם את ההחמצה שלך. החוויה הקשה(האם יש גם חוויות אחרות?) עוררה אותך לתהות על משמעות החיים,אולם כיוון שלא ניתן תמיד לעמוד על משמעות החיים בגיל כל כך צעיר היות וזה תהליך ההולך ונוצר לאורך שנות החיים לעיתים ואין פיתרונות קסם לכל דבר המחשבות חסרות הפיתרון הציפו ומציפות אותך ולא נותנות מנוח. בינתיים החיים מסביב וגם החיים שלך ממשיכים לזרום. לכאורה נראה שהכל בסדר,אלא שמה שבסדר אלה הן הנסיבות החיצוניות. יש לך עבודה,סדר יום מסויים,בוודאי מכרים וחברים,אולם הסדר הזה הוא רק לכאורה.בתוכך המאבק הוא עדיין לא פתור. אני מאמין שאת פשוט גם נלחמת על מנת להיות חזקה עבור אחרים להמשיך הלאה אולם את פוחדת להחצין את הרגשות הטבעיים שאת מרגישה כדי למנוע,חס וחלילה,פגיעה באנשים אחרים שאת אוהבת. הרגשות שאת מרגישה,לפי עניות דעתי,הן רגשות טבעיים לחלוטין שעובר כל אדם שחווה חויה טראומטית כלשהי או אובדן. אולם אסור לך ,רז היקרה,להשאיר את הרגשות הללו לא פתורים, לא מטופלים.את צריכה להתמודד איתם באופן נקודתי(לא חייבים לפתור ממש במכה אחת ניצחת את בעיית משמעות החיים,נכון?) ולפי דעתי עצם העובדה שהתחלת לכתוב כאן מראה על הרצון שלך לעשות זאת.יש דרכים,הרבה דרכים להתמודד עם השכול והאובדן. הייתי ממליץ לך לפנות לסהר בשיחה אישית.אני מאמין שהם יוכלו אף להפנות אותך לקבוצות תמיכה של אנשים שחוו שכול. אני חושב שלא הבנתי הכל מדברייך,ואולי אני טועה בנקודה או שתיים, אולם הנקודה החשובה שברצוני להעביר היא,שניתן להתמודד עם הרגשות שאת חשה ועם תחושת השכול,למצוא משמעות ולהתגבר על תחושת העצבות. האדם שאותו זוכרים לעולם ישמר וינצר בזכרון האוהבים אותו. להמשיך הלאה בחיים ולפעמים להיות מאושרים ושמחים אינו מהווה פגיעה בכבוד המת. יש לנצור את הזיכרון,אולם למצוא דרכים להתגבר על האבל. כי בהחלט עברת הרבה ,רז יקרה,אולם עדיין החיים לפנייך ואת צריכה להלחם על מנת למצות את הכל מהזכות הזאת שניתנה לך עד כמה שהדבר אפשרי.ולשם כך עליך להתיר את הקשר של הזכרונות הכובלים אותך,לפייס את עצמך ולהשכין שלום בין הרגשות המסוכסכים.(כי לפעמים אנו מתמכרים לרגשות שליליים בדיוק כשם שאנו מתמכרים לאושר ולרגשות חיוביים.) את יכולה לעמוד בכך וההודעה הזאת היא כבר נקודת פתיחה טובה. אם לא הבנתי דבר מה או פרשתי אותך לא נכון,אני מתנצל מראש. ואני מאחל לך רק טוב.

 

[נטע....]

רז היקרה!

אני אמנם מעולם לא חוויתי אובדן של מישהו קרוב, ואין לי מושג מה אומרים במקרה כזה. כנראה שאין מילים שיוכלו לנחם. ומסתבר שגם הזמן לא מרפא. לפעמים אמנם יש הקלה אבל תחושת החלל הריק בכל זאת נשארת, ככה עולה על כל פנים ממה שאת כותבת. אני רוצה רק להגיד לך שכאן תמיד יהיה לך מקום לכתוב על הכאב ולשתף בו. זה כן עוזר, עצם העובדה שיש מי שתומך ומעודד. אני מאוד מבינה ומזדהה איתך לגבי מה שכתבת על החגים. גם לי זו תקופה קשה מאוד. וגם לאור העובדה שצריך לבקר יותר את המשפחה... עכשיו נגמר החג האחרון לתקופה זו ואת יודעת מה? אני בעצם לא יודעת אם אני שמחה או עצובה. מצד אחד, הבדידות הזאת הציקה לי יותר בחגים. מצד שני היה לי טוב להיות קצת בחופש מהעבודה. כנראה שבכל רע יש גם טוב. ולהפך.