הכל או כלום?

[גמדים קטנים]

הכל או כלום?

רקע קצר: בשמונה השנים האחרונות אני מתאמנת בקונג פו שאולין. אני מאד אוהבת את זה, היו זמנים בהם התאמנתי 8 שעות בשבוע, אפילו טסתי לסין לחודש אימונים (שלוש פעמים). ואז הגיע ההריון, ולא יכולתי להתאמן בגלל הבחילות. בשליש השני חזרתי לאימונים והתמדתי פחות או יותר עד חודש תשיעי.
אחרי הלידה חזרתי להתאמן פעם בשבוע עצמאית עם חברים. ניסיון אחד להתאמן עם הקבוצה (לא קרוב הביתה ובשעה מאוחרת בלילה) הסתיים במפח נפש כי חזרתי באמצע האימון להרדים ילדון עייף. אז התחילה סאגת השיניים, ומפה לשם גם הפסקתי להתאמן בימי שישי ופתאום מצאתי את עצמי מאפסנת בארון את בגדי האימון.
העניין הוא שסגנון הקונג פו הזה הוא מאד דורש ברמה הפיזית. ואהבתי את זה, אהבתי להיות סופר-גמישה וסופר-חזקה ועם סופר-קואורדינציה. אבל עכשיו אני מרגישה שאימון אחד בשבוע לא עושה שום דבר חוץ מלתסכל אותי, כי אני לא גמישה ולא חזקה ולא מיומנת ושוכחת דברים.
מצד שני, גם לא להתאמן בכלל די מבאס. ותשאלו - אני לא יכולה לעשות סתם מתיחות בבית? ואני לא יכולה להתאמן בלי קבוצה?
יכולה. אבל זה באופן עקבי לא קורה.

אז רציתי לשאול אתכן איך אתן מתגברות על הפער בין הרצוי למצוי, ואיך מוצאים מוטיבציה לעשות "קצת" במקום לא לעשות כלום?

 

[מור שלז]

שאלה מרתקת שמעסיקה גם אותי...

גם אני מנסה כרגע מסיבותי שלי להתמודד עם הפער שבין הרצוי למצוי.

ואיך שהוא "קצת" לא מאתגר אותי, לא מספק אותי ופשוט לא עושה לי את זה...

הדרך שלי היתה להציב מטרה רחוקה שכתובה בעפרון חלש, ולבנות תכנית מאוד מאוד הדרגתית בדרך לשם.
בינתיים אני רק בהתחלה, התכנית כוללת מעט מאוד, אבל בעיקר מנסה להכניס אותי למסגרת כל שהיא (תקופת הכנה).
והצבתי לעצמי נקודת החלטה בסוף החודש לראות אם זה ריאלי, או שאפילו זה יותר מדי בשבילי כרגע.

איך שהוא, עם מטרה אי שם בהמשך הדרך, ועם עלייה הדרגתית ומאוד מאוד מתונה בהיקף האימונים, אני מקווה שאני אצליח, מרגישה שאולי זה אפשרי.
והאולי הזה נותן לי כרגע מספיק מוטיבציה בשביל לקום מוקדם בבוקר.

אבל אני חושבת שזה מאוד שונה מאחת לאחת ומאוד אינדיבידואלי.
אני חושבת שגם קונג פו שאולין תובעני הרבה יותר מענף ספורט כמו ריצה למרחקים.
כך שאני לא בטוחה אם זה עוזר לך באיזה שהיא צורה. ואני גם מחכה בעצמי לקרוא תשובות של אחרות, ואולי לאמץ לעצמי גם רעיונות חדשים, גישות שונות.

בהצלחה ובכל מקרה תודה שהבאת לכאן את הדיון הזה

 

[ShiYak]

And in the right place...

Sorry for burging in and sorry for writing in english as my computer dont know hebrew but this is a subject I been thinking lots about.

I am doing thai boxing, running and kickboxing. It seem I can only train seriously in one of them in any one time, so if I train for a thai fight, running and kickboxing suffer. If I train for a race, the other 2 pay the price. Some people suggested I drop 2 and concentrate on just one sport but I love them all... So the way I deal with it in my head is accepting that sometimes temporarily I cannot train as hard as I want and then I just do the maximum I can (even if it is very minimal) to keep ticking till circumstances change again (and they always do sooner or later), so when they do, Im in prime position to pounce back in there...

It is not ideal but it is better then giving up on any one of my hobbies.

 

[מור שלז]

welcome

אהבתי את מה שכתבת על ההתמודדות מהראש ותיאום הציפיות

 

[אמא לאינדיאנים]

מורכב מאוד

ואני חושבת שיש לחלק את הקושי לשנים: 1. זה קושי אוביקטיבי במציאת זמן, אפשרות להכניס את הספורט לאורח החיים העמוס והבלתי צפוי וכו - כאן אני דווקא מאמינה שניתן למצוא אפשרויות לפתרון.
2. קושי רגשי - תחושות יסוריי המצפון האמהים שמלווים אותנו, הקדשת זמן לעצמי במקום למשפחה וכו - זהו קושי משמעותי יותר, כי הדברים טבועים בנו.

אני לא התחלתי לעשות ספורט רק שהקטנה היתה בת שנתים, וגם אז היו לה אחים גדולים שסייעו. ועדין כאשר מדובר באימונים בשעות הערב זה בעיתי מאוד.

והקושי עולה כיום שבעלי גם נכנס לקבוצה ויש למצוא את האיזון בין הכול.

רק אתאר לך איך ניראה השולחן בסלון מאחורי, הוא מסודר אם המון דברי יצירה ופעילויות כי עוד מעט אנחנו יוצאים מהבית (חוגים וכו) ושנחזור בעלי ואני יוצאים לריצת לילה ארוכה לקראת הר לעמק עם הקבוצה, הילדים נשארים ואני תקווה שההתארגנות תסייע להם להסתדר.

אז אני כן מאמינה בטווח האמצע - לא "הכול" וגם לא "לא כלום". מקווה שתדעי למצוא את מה שאפשרי מבחינתך/מבחינכתם ואת מה שעושה לך טוב

 

[מור שלז]

אהבתי מאוד את החלוקה שלך

לקושי האובייקטיבי ולקושי הרגשי.
אני חושבת שבחלק גדול מהמקרים אני משתמשת בקושי האובייקטיבי כ"תירוץ" בזמן שבפועל הקושי הוא קודם כל רגשי.
וכשמזהים את זה - קל יותר גם להתמודד ולמצוא את דרך הביניים... (בכוונה כתבתי "קל יותר", כי זה אף פעם לא הופך להיות קל...)

 

[יער יפעת]

הכל או כלום (כבר אין לי כח)

כמעט בכל דבר בחיים יש פער בין המצוי לרצוי. על הפער מגשרים או בהשלמה עם המציאות או בפעולות שנועדו לשנות אותה.
לכל בחירה מתלווים מחירים.

לשאלה הזו : איך מוצאים מוטיבציה לעשות "קצת" במקום לא לעשות כלום? אני רק יכולה לומר שאם המחיר של ה"קצת" מרגיש יותר גבוה משל ה"כלום" אז אני מקווה שאת המוטיבציה תפני למה שעושה לך טוב.