הכל התחיל בעיניים הירוקות ההן../images/Emo63.gif
היא הישירה מבט אל תוך עיניו וענתה: "אני כל כך שלמה עם ההחלטה שלי, שאין סיכוי שאני אתחרט. כל כך הרבה חיבוקים שרציתי לתת ולקבל עברו לידי בחיי ולא יכולתי לגעת. כל כך הרבה מגע שרציתי לחוש עד שכל גופי כאב, אך אסרתי על עצמי. והיום החלטתי לחיות, עם הרצונות שלי, עם התשוקות שלי". הוא התקרב אל שפתיה והיא חשה כנופלת לתוך חלום. שפתיים עבות, רכות, מרפרפות על שפתיה, פניה וצווארה. ריח נעים ומגע שמעביר בה צמרמורות מדהימות של עונג, מציף את ליבה בריגוש. והיא החלה לגלות תחושת גופו. ראשו מגולח, ידיה עוברות על הקוצים הרעננים, גולשות אל תווי פניו, לומדות את קימורי צווארו וכתפיו. לשונותיהם נפגשים, אש עולה מבין רגליה. ידיו מחבקות אותה בחום, אצבעותיו מטיילות על בטנה, מלטפות את שערה, נזהרות שלא לגעת בשדיה, לא להכתים את טוהרה. שלוש שעות בילו ספונים בחדר המואר. נודדים בין הכסא למשענת המיטה, עומדים ומביטים בדמותם הנשקפת חבוקה מן המראה. מתוודעים זה לזו, מפחדים זה מזו, מרגישים את הקסם שפיזרה פיית האושר באוויר. ובכל אותן שעות העולם שבחוץ ממשיך להניע גלגלי שיניו. טלפונים מצלצלים, דפיקה בדלת. עמיתים לעבודה מחפשים אותו. ידיד שלה מחכה לה במקום המפגש שנקבע. היא יודעת שהיא צריכה ללכת, הוא יודע שהוא חייב לחזור לעבודתו. העולם רוגש ולוחץ ותובע, אבל בחדר הזמן עומד מלכת. מתלטפים, הם מביטים זה בעיניו של זו בשקיקה. חוקרים, מנשקים, טועמים ומתוודעים. יודעים כי לתחושה המשכרת הזאת אין מחר. מבקשים לאחוז עוד קצת ברגע... ולבסוף היא נכנעת למציאות. מיישרת בגדיה, מנסה לסלק הסומק מלחייה, מיישרת מבטה אל תוך עיניו. "אתה מבין שמה שקרה בינינו הוא חד פעמי", היא אומרת. "ומחר אני אהיה חייבת להתנהג אליך בצורה הקורקטית ביותר". "כן, אני יודע", הוא ענה, "רק מדי פעם, שאף אחד לא יראה, תזכרי לשלוח לי חיוך, כדי שאני אזכור את המתוק שהיה בינינו." והיא אהבה אותו. אהבה, רגעית, עמוקה ופשוטה. הוא נתן לה את החופש במתנה...
היא הישירה מבט אל תוך עיניו וענתה: "אני כל כך שלמה עם ההחלטה שלי, שאין סיכוי שאני אתחרט. כל כך הרבה חיבוקים שרציתי לתת ולקבל עברו לידי בחיי ולא יכולתי לגעת. כל כך הרבה מגע שרציתי לחוש עד שכל גופי כאב, אך אסרתי על עצמי. והיום החלטתי לחיות, עם הרצונות שלי, עם התשוקות שלי". הוא התקרב אל שפתיה והיא חשה כנופלת לתוך חלום. שפתיים עבות, רכות, מרפרפות על שפתיה, פניה וצווארה. ריח נעים ומגע שמעביר בה צמרמורות מדהימות של עונג, מציף את ליבה בריגוש. והיא החלה לגלות תחושת גופו. ראשו מגולח, ידיה עוברות על הקוצים הרעננים, גולשות אל תווי פניו, לומדות את קימורי צווארו וכתפיו. לשונותיהם נפגשים, אש עולה מבין רגליה. ידיו מחבקות אותה בחום, אצבעותיו מטיילות על בטנה, מלטפות את שערה, נזהרות שלא לגעת בשדיה, לא להכתים את טוהרה. שלוש שעות בילו ספונים בחדר המואר. נודדים בין הכסא למשענת המיטה, עומדים ומביטים בדמותם הנשקפת חבוקה מן המראה. מתוודעים זה לזו, מפחדים זה מזו, מרגישים את הקסם שפיזרה פיית האושר באוויר. ובכל אותן שעות העולם שבחוץ ממשיך להניע גלגלי שיניו. טלפונים מצלצלים, דפיקה בדלת. עמיתים לעבודה מחפשים אותו. ידיד שלה מחכה לה במקום המפגש שנקבע. היא יודעת שהיא צריכה ללכת, הוא יודע שהוא חייב לחזור לעבודתו. העולם רוגש ולוחץ ותובע, אבל בחדר הזמן עומד מלכת. מתלטפים, הם מביטים זה בעיניו של זו בשקיקה. חוקרים, מנשקים, טועמים ומתוודעים. יודעים כי לתחושה המשכרת הזאת אין מחר. מבקשים לאחוז עוד קצת ברגע... ולבסוף היא נכנעת למציאות. מיישרת בגדיה, מנסה לסלק הסומק מלחייה, מיישרת מבטה אל תוך עיניו. "אתה מבין שמה שקרה בינינו הוא חד פעמי", היא אומרת. "ומחר אני אהיה חייבת להתנהג אליך בצורה הקורקטית ביותר". "כן, אני יודע", הוא ענה, "רק מדי פעם, שאף אחד לא יראה, תזכרי לשלוח לי חיוך, כדי שאני אזכור את המתוק שהיה בינינו." והיא אהבה אותו. אהבה, רגעית, עמוקה ופשוטה. הוא נתן לה את החופש במתנה...