הכל התחיל בעיניים הירוקות ההן
"הגיגים" – יומנה של מתגרשת. אוגוסט הכל התחיל בעיניים הירוקות ההן. עיניים גדולות, מחייכות, עמוקות וחכמות אשר נראו לי כמסתירות בתוכן עולם חדש, מסעיר ומלא בצבעים עזים. הוא איחר לישיבה שפתחה את הפעילות באותו קיץ וכמעט מעד כשנכנס לכיתה. מהשניה הראשונה שראיתי אותו, ידעתי שיש בו משהו מיוחד. הדיון בכיתה המשיך ואני סקרתי אותו כמו שבוחנים ציור מעניין. לבוש מרושל, ברמודה אדומה, חולצת טריקו דהויה, סנדלים וכובע צבעוני, כנראה מזכרת מהטיול האחרון בהודו... ספטמבר בכיתי. בכיתי עבור כל אותם האנשים שהאמינו במה שאני כבר לא. בכיתי עבור כל הדודים שרצו להאמין שהם לא יצטרכו להטריח עצמם לרקוד בחתונה מס´ 2 שלי, בשביל כל אותם חברים שהיינו עבורם הזיווג המושלם, הסיפור שלא יאמן, ואולי גם קצת בשביל עצמי... בשביל השמלה הלוחצת שלבשתי, אפיסת הכוחות אליה הגעתי והמושלמות שניבטה מכל עבר. בכיתי בשביל הפרטים הקטנים שכל כך הקפדתי עליהם ושלא היה לי מושג עד כמה הם לא יוכלו להציל דבר ממה שנשבר... אוקטובר ריחות הים הקרוב והבדידות בחדרך מתערבלים בריח תשוקתי ברטיבות נרתיקי במליחות דמעתי... נובמבר היום נעצת סכין בלבי. אתה, שנגעת בעורי שחדרת לגופי שחייכת אל תוך נפשי עד כי חשבתי שאהבת את כולי... דצמבר אל תאהבי, אל תזדקקי. אל תנשכי, תלקקי, תעטפי, תתבעי. אל תהיי חלשה. תשני לבד בלילה. תהיי אישה חזקה. ינואר והנה הגיע הרגע. היא עומדת מולי, מתפשטת. גופה נדמה בעיניי לציור שנמשח בתנועות מכחול רכות, בצבעים חמים. עיניה נעצמות ברכות, שפתיה נפערות בתשוקה. היא מטפסת בתנועות חתוליות אל מיטת המים שלי ומלקקת את כולי. מעבירה לשון חמה ורטובה על גבי, זרועותיי. מנשקת ונושכת את פטמותיי, שערותיה מלטפות ומדגדגות את כל גופי, מגרות את כל קיומי. פברואר אור אחד נכבה, אור שני נדלק... מקווה לראות אתכם באתרי, תהילה אור.
"הגיגים" – יומנה של מתגרשת. אוגוסט הכל התחיל בעיניים הירוקות ההן. עיניים גדולות, מחייכות, עמוקות וחכמות אשר נראו לי כמסתירות בתוכן עולם חדש, מסעיר ומלא בצבעים עזים. הוא איחר לישיבה שפתחה את הפעילות באותו קיץ וכמעט מעד כשנכנס לכיתה. מהשניה הראשונה שראיתי אותו, ידעתי שיש בו משהו מיוחד. הדיון בכיתה המשיך ואני סקרתי אותו כמו שבוחנים ציור מעניין. לבוש מרושל, ברמודה אדומה, חולצת טריקו דהויה, סנדלים וכובע צבעוני, כנראה מזכרת מהטיול האחרון בהודו... ספטמבר בכיתי. בכיתי עבור כל אותם האנשים שהאמינו במה שאני כבר לא. בכיתי עבור כל הדודים שרצו להאמין שהם לא יצטרכו להטריח עצמם לרקוד בחתונה מס´ 2 שלי, בשביל כל אותם חברים שהיינו עבורם הזיווג המושלם, הסיפור שלא יאמן, ואולי גם קצת בשביל עצמי... בשביל השמלה הלוחצת שלבשתי, אפיסת הכוחות אליה הגעתי והמושלמות שניבטה מכל עבר. בכיתי בשביל הפרטים הקטנים שכל כך הקפדתי עליהם ושלא היה לי מושג עד כמה הם לא יוכלו להציל דבר ממה שנשבר... אוקטובר ריחות הים הקרוב והבדידות בחדרך מתערבלים בריח תשוקתי ברטיבות נרתיקי במליחות דמעתי... נובמבר היום נעצת סכין בלבי. אתה, שנגעת בעורי שחדרת לגופי שחייכת אל תוך נפשי עד כי חשבתי שאהבת את כולי... דצמבר אל תאהבי, אל תזדקקי. אל תנשכי, תלקקי, תעטפי, תתבעי. אל תהיי חלשה. תשני לבד בלילה. תהיי אישה חזקה. ינואר והנה הגיע הרגע. היא עומדת מולי, מתפשטת. גופה נדמה בעיניי לציור שנמשח בתנועות מכחול רכות, בצבעים חמים. עיניה נעצמות ברכות, שפתיה נפערות בתשוקה. היא מטפסת בתנועות חתוליות אל מיטת המים שלי ומלקקת את כולי. מעבירה לשון חמה ורטובה על גבי, זרועותיי. מנשקת ונושכת את פטמותיי, שערותיה מלטפות ומדגדגות את כל גופי, מגרות את כל קיומי. פברואר אור אחד נכבה, אור שני נדלק... מקווה לראות אתכם באתרי, תהילה אור.
