הכל כל כך קשה... ועצוב

[עדי17]

הכל כל כך קשה... ועצוב

אולי הגיע הזמן שאכתוב עלי קצת יותר. אני בת 24, שורדת של מאתיים אלף פגיעות מיניות בילדות, ובגיל ההתבגרות, ונסיון אונס נוסף לפני משהו כמו שבועיים שלושה (לא יודעת בדיוק, הימים מתבלבלים לי בזמן האחרון). ואני בולמית- אנורסית (כרגע אני בשלב האנורקסיה). ואני לא מאלה שמבקשים רחמים, ואין לי מאתיים אלף חברים, ואני גם לא ממש צריכה כל כך הרבה. אני לא חושבת שאני צריכה רחמים או משהו בסגנון, כי אניו יודעת טוב מאוד שאטני מבשלת לעצמי את מירב הדייסות, ולכן אני היא זו שצריכה לאכול אותה. אבל לפעמים הבדידות הזו, בדידות שמורכבת מהרבה מאוד "לבדים" כואבת מדי. והנה עכשיו חברה שלי, שעזרתי לה כל כך ברגעים הקשים יורת, שבלבלה לי את המוח (ועזרתי לה בהמון אהבה), שלא תמיד הייתה קשובה כלפי, שלא תמיד שמה לב גם אלי פתאום אומרת לי שלמרות שהיא יודעת שאני במצב רע, קשה לה עם הציניות שלי, עם העקיצות שלי, והיא לא מסוגלת, או לא רוצה להיות שם יותר. מרגישה כאילו כל פעם אני באה ונותנת הכל, באמת, מתוך התחושות הכי... לא יודעת... מתוך כל החסכים שהיו לי תמיד אני משקיעה הכל ביחסים עם חברים, ותמיד כשאני צריכה אותם- הם נעלמים. נמאס לי. פשוט נמאס

 

[nobh]

לא טוב היות האדם לבדו

אבל זה מה יש. לכל אחד יש צרות במינון כזה או אחר ולכן כולם אוהבים אנשים שמחים ומפרגנים לכל אחד יש בדידות מסוימת ולכן כולם רוצים קשר עם אנשים שמתקשרים במידה מסוימת בדידות היא לא בהכרח פיזית היא יכולה להיות פנימית כלומר למרות שנמצאים בין אנשים בפנים בודדים ואז קורים 2 דברים נעשים ציניים מתוך תסכול שזה טבעי לחלוטין אבל לאחרים זה קשה כי להם בעצמם קשה והם רוצים חיזוקים והדבר השני זה שהתקשורת נעשית לאטובה כלומר אין באמת תקשורת הדדית אלא חד צדדית כלומר הוצאת כל הכאב והתסכול בכל מיני צורות גם עם החברה רוצה לעזור זה קשה לה מה גם שלא תמיד זה מוצג כבקשת עזרה מה שהכי מתסכל זה שהבן אדם יודע שהוא מתכוון לטוב אבל קשה לו לשדר את זה ובגלל הבדידות הוא לא מסוגל להבין את החיים הרגילים של אנשים שמתבדחים ןאינם ציניים זה נראה לו מגעיל ושטחי אבל כנראה שזה כיף עובדה שהאנשים האלה הם מצליחים וחזקים להיפך לפעמים ההיפך זה מעיק הציניות ואי אפשר לצפות מבן אדם נורמלי שיבין שזה בעצם חיפוש קשר ותשומת לב בשביל זה צריך מומחה נראה לי שהבולמיה היא ביטוי לחיפוש קשר שוב לא ברמה המציאותית כי אפשר להיות בקשר עם חברה אבל לא להיות בקשר בעצם המקור להכל זאת בדידות וזה כ"כ קשה אין דבר יותר קשה מיזה ובדידות יכולה להיות גם כשאתה מוקף בהמון חברים שלאט לאט גם באופן טבעי נושרים בדידות כזאת היא מחלה נקודה יש כל מיני דרכים להקל אבל יש דבר אחד שהוא מרשם בדוק להמשיך להתמודד וזה לא לצפות לעזרה בשעת צרה מאף אחד כי כגודל הציפייה כן גודל האכזבה אם העזרה מגיעה זה נהדר אבל לצפות זה תמיד אכזבה אחת גדולה להגיע לדרגה של לא לצפות זה קשה בצורה כמעט בלתי אפשרית ואני מתכוון באמת כלומר ברגעים הקשים כי להגיד אני לא מצפה לעזרה זה רק לומר אבל זה כ,כ מיקל לפתור את הבדידות אי אפשר אני לא מיתמר להיכנס לנפשם של אחרים אבל זוהי דעתי מנסיוני האישי עוד נקודה או בילבול מח אחרון זה לסהר שכשאני כותב על אלימות הם אומרים שנפלתי על אנשים וכשבנות ושמתי לב שהמון בנות כותבות על הטרדה מינית לא אומרים נפלתם ואני שואל את עצמי אם באמת כל האנשים מתעללים מינית ובנות שיש להם כח ממשיכות לעומת בנות שאין להם כח ואז הם זקוקות לעזרה כי אני דוקא חושב שאלימות כללית נפוצה יותר מהתעללות מינית שלדעתי היא גם אלימות אלא שנוסף לה חולי וטירוף ואולי זה תסכול של בנות שנאבקות על מעמדן כבני אדם ולא כאוביקט מיני ולא באמת עברו חויה מינית כלשהיא לי יש 2 אחיות אף פעם לא שמעתי שעברו התעללות מינית בטח לא במשפחה שלשמחתי כשהיא היתה קיימת היא הייתה טובה אלא גם מחוצה לה

 

[שם ים]

והאם...

חוסר ציפייה אינו סוג של ציפייה? והאם, בעצם זה שאנו לא מצפים, אנחו בעצם נאטמים בפני כל סוג של חיבוק? והאם, זה נכון, לא לחוש את מה שאנו רוצים לחוש? והאם, כשעצוב, צריך להשאיר את הדמעות בפנים, ולצעוק אני חזק, ובעצם לקרב את היום שבו תפרוץ ההתמוטטות? כי, כמה באמת, אדם יכול לשמור בפנים את הכאב??? ככה בלי להרגיש אותו? ולמה נוצרות מחלות בנפש, אם לא כי ששרדנו בצורה מסויימת, חשבנו בצורה מסויימת, שהגנה עלינו עד לרגע מסויים..וכבר לא? כי.. בעצם... הנפש רוצה לחיות ולא ולשרוד... לבכות את הכאב.. כי רק מכאן אפשר להגיע לשם. .... שם ים.

 

[nobh]

והאם

זה שכולם חיבקו אותך נותן לך את האומץ להגיב אלי והאם לא לצפות זו ציפיה שלצפות לציפיה שלא לצפות הבנת? גם אני לא הבנתי מה את רוצה

 

[שם ים]

עדי, בוקר טוב..

תפס אותי משפט.."אני מבשלת לעצמי את כל הדייסות" לא, מתוקה.. ישנם דברים שניכפים עלינו, ולא אנו בחרנו בהם. .. ציניות היא דרך להגן על עצמינו מפני פגיעה. הציניות משמשת אותנו ברגעים כואבים, במקום לבכות את אותם הרגעים, אנו מנסים לצחוק עליהם, או להתעלם מן הכאב שהם נושאים בחובם. .. עדי יקרה, כשורדת של החיים, הדרך היא לא קלה. בייחוד כשעוברים משברים גדולים חיים. לעיתים, כדי להתמודד עם המשבר, אנו נוטים להיות ציניים, להרחיק את הקרובים, לרוב זה נובע מתוך כאב, כאב שמתבטא גם פיזית.. "רק אל תיגעו".. .. החוזק טמון גם ביכולת שלנו להישבר, לבכות, לבקש עזרה, לנסות לקבל פרספקטיבה שונה של הסתכלות על המצב. .. היאוש, יקירה, טומן בחובו שאלות וכעס וזעם.. והכי הכי..בכי. ... מקווה שתראי בנו ראויים לשיתוף בכאב שלך. רוצה לומר לך שאת לא לבד. שם ים.

 

[nobh]

ציניות

זה לא לצחוק אבל זה באמת מיגן ציניות זאת מרירות מי חי בשביל להתמודד עם המשבר ? מתמודדים עם המשבר בשביל לחיות. עברו מעט יותר מ7 דקות זו ציניות אנשים שתופס אותם משפט לא קוראים את כל הקטע או לא רוצים לקרא זו ציניות

 

[סהר-תמיכה]

בדידות...

אכן..בדידות היא תחושה קשה.. בעיקר אם אנחנו לא מחפשים המוני חברים אלא רק כמה, מעטים, שיהיו לצידנו, שיתנו לנו כמו שאנחנו נותנים להם.. בדרכו של עולם, אנשים שונים בנויים בצורה שונה..רגישים לדברים שונים, מסוגלים לשאת חוויות אחרות, מגיבים אחרת.. אנחנו לא יודעים מה גרם לחברתך להגיד את מה שאמרה..אבל אנחנו יכולים להבין את עוצמת הכאב..את הקושי הגדול..כשמישהו שאנחנו אוהבים, מישהו שאנחנו משקיעים בו מאיתנו ומזמננו, לא נותן חזרה ואף עוזב.. כאן, במשפחה שלנו, את יכולה להיות מי שאת..אנחנו נקשיב לך, נקבל אותך. וכמו ששם ים המקסימה אמרה לך- את לא לבד, לא כאן.. אנחנו איתך עדי יקרה..