הכל קשה ועכשיו הגיעה גם סוכרת

[בשדרת האיזדרכת]

הכל קשה ועכשיו הגיעה גם סוכרת

אני מתחילה מחר שבוע 32 וכבר כמה שבועות נמצאת במצב רגשי לא הכי טוב. כל השדים שאיכשהו הצלחתי להחזיר לתוך הבקבוק במהלך ההריון - כדי שאוכל לשרוד אותו, התפרצו החוצה. בשלב הזה כבר אי אפשר להדחיק יותר, הניתוק מהעובר כ"כ חזק, ועכשיו אני מרגישה שזה מקשה עלי במקום להקל כמו קודם.

אבל לא על זה רציתי לכתוב כאן - לפני חודש יצא לי ערך אחד גבוה בהעמסת הסוכר של ה100גר'. השבוע הלכתי סוף סוף למרפאת הסוכרת וכמובן שקיבלתי הנחיות מפה ועד להודעה חדשה לגבי מעקב, מדידות, מגבלות על התזונה. אני פשוט מרגישה שאין לי שום רזרבה ריגשית לגייס את הכוחות להתמודדות עם עוד אתגר. לא קיבלתי שם שום התייחסות לצד הריגשי של ניהול המצב וזה פשוט רוקן מתוכן כל המלצה רפואית שקיבלתי - ישבתי שם ממורמרת ומתוסכלת עם אפס מוטיבציה.
יש לי את כל הידע המקצועי להבין את מה שנאמר לי ואני מבינה היטב את כל התהליכים הפיזיולוגים שמעורבים בסוכרת. אבל עכשיו אני מרגישה כאילו לא מספיק שאני על הקרשים, בנוסף לכך גם בועטים בי.

 

[Halfwaythere]

כל כך קשה!

מכירה כל כך טוב את ההרגשה הזאת, שכל פעם באה מכה אחרת וקשה להרים את הראש מכל אלה. ומתחברת מאוד לניתוק מהעובר. גם אני בהריון הזה לא מצליחה באמת להירגע, לא מצליחה לשמוח ולהנות מההריון, כל הזמן מתוחה.
ובכל זאת, בצד החיובי את בסיבוב האחרון עוד כמה שבועות וזהו, תוכלי להנות, להירגע ולתת ללב קצת לנוח. מקווה שיעבור לך כמה שיותר בקלות ומהר

 

[idit84]

כל התחושות שכתבת כ"כ נורמליות בעיניי. מסכימה עם מה שנכתב לך, שאת בישורת האחרונה ולמזלך אוטוטו את תהיי בשלב הבא שיזמין איתו אתגרים חדשים.
מעבר לזה, אני חושבת שלא סתם, עכשיו זה מתפרץ. עד עכשיו כנראה שלא אפשרת לעצמך להגיע לעוצמות האלה כי מבחינה קיומית היית צריכה לשרוד בדיקות, שבועות שיעברו, הכל. עכשיו שההריון קרב לסיומו ואת אחרי כל הבדיקות, הסוכרת מייצגת את כל הקושי והחרדה ומנגנוני ההגנה פחות נדרשים כנראה ולכן העוצמות מציפות כ"כ.

 

[בשדרת האיזדרכת]

ממש, סוף ההריון מביא איתו אתגרים חדשים

בכלל לא חשבתי שהמצב ילך ויחמיר, איכשהו דמיינתי שככל שהסוף יתקרב הפלונטרים יפרמו מעצמם. עכשיו כשאני מבינה שזה לא מה שקורה, עולה קושי חדש, והוא גדול מאד, ממש כמו שתארת.

 

[מאמארוני]

קודם כל חיבוק

וזהו. סכרת זה לא כזה נורא כמו שנשמע אחרי שמתרגלים לסיפור. ובעצם נשאר המון מה לאכול. ולמדוד. ולאכול ולמדוד.
וכמו כל דבר אחר שעלה במהלך ההריון, גם זה משהו שתצליחי להתמודד איתו בסוף. נכון, זה לא הכי מנחם אבל יום ביומו הזמן יעבור ותקומי מהקרשים אחרי לידה עם תינוק צורח בידיים. מחזיקה לך את כל עשרים האצבעות שלי.
&nbsp

 

[בשדרת האיזדרכת]

מפתיע אותי מה שכתבת

כרגע אני בכלל לא בטוחה שהתרחיש של לקום מהקרשים אחרי הלידה הוא התרחיש הסביר ביותר עבורי. אבל היה נחמד ומחזק לקרוא את זה שחור על גבי מסך.

 

[מאמארוני]

ועדיין

זה סוג של תובנה שהגעתי אליה בדרך הקשה. שגם כשאת מתחרפנת ומאבדת תפקוד שפיות ושליטה - השעון עדיין ממשיך לתקתק, וכדור הארץ ממשיך להסתובב, והתהליכים בגוף שלך ממשיכים להתקיים וגם ההריון ממשיך להתקדם לקראת סופו ההגיוני (כן, אמרתי הגיוני. so shoot me)

 

[כבשה0פועה]

מקוה שכן

אולי כשתחבקי אותו בזרועותיך יוקל לך מעט. לך, לבן זוגך, לבן שלכם (איך הוא מתמודד? תרצי לשתף?) ולמשפחה המורחבת. הלואי שכן.
&nbsp
(סליחה שלא הגבתי בשבוע האחרון. הממשק בנייד ממש לא ידידותי ועם כל החגים והארועים השבוע לא הצלחתי להגיע למחשב.)

 

[ירוק מנטה]

אוף, ממש מזדהה איתך

שבוע 33 ואני מרגישה בדיוק כמוך
משהו דווקא בסוף ההריון מקצין את הפער בין המציאות של הבטן הגדולה והעוברית הבועטת להרגשה המנותקת שלי
בין התגובות של הסביבה "איזה יופי" "עוד רגע יש לך תינוקת" מתי את צריכה ללדת"
כשאני עוד לא עיכלתי בכלל שאני בהריון בכלל. שזה אמיתי .
זה דורש כל כך הרבה כח לשרוד את היומיום בלי להשתגע, שהסכרת זה בוודאי הדבר האחרון שיש לך כח אליו...

 

[בשדרת האיזדרכת]

בדיוק

״פתאום״ מצאתי את עצמי בחודש שמיני בלי שום מחשבה על איך אצליח להתמודד עם מה שיהיה אחרי הלידה. ויותר מכך, בלי שום רצון לחשוב על אחרי הלידה.
כבר ילדתי פעמיים אז הפער בין מערך הרגשות שכבר חוויתי בעבר לעומת עכשיו הוא ברור. אבל אני לא מצליחה לגשר בין המחשבות למציאות - וזה כואב מאד בנפש.

 

[אם הבנות2]

מוכר מאודד

גם לי היתה סכרת.... אצלי כל המעקב התחיל הרבה יותר מוקדם וההקפדה על סוכרים.
זה היה לי ממש ממש קשה. גם הצורך במעקב רצוף שלא הלכתי אליו. כי לא יכלתי לסבול אולטרא סאונד. מהטראומות...
גם להתאפק לא לאכול פחמימות וסוכרים... ככ ככ קשה. הרגשה של בידוד חברתי לפעמים.
וכמה שהיה קשה ככה היה שווה בסוף. הייתי קלה יחסית ויילדו אותי מוקדם. הייתי יפה בברית בלי עודף משקל.
בסוף כולן מרגישות כאילו הסכרת היתה מתנה.
אני ממש ממש מבינה אותך וגם זוכרת שהרגשתי ממש כמוך.
אבל היום אני מנסה לחזור למשטר הזה כי אני באמת מרגישה שכל ההריונות דפקו לי את המערכות של העיכול.
בהצלחה ובכל שאלה את מוזמנת לפנות אלי גם בפרטי.

 

[בשדרת האיזדרכת]

כבר נתקלתי במשפט הזה בעבר

שהסוכרת יכולה להיות מתנה לעצמך. הזכרת לי אותו עכשיו שוב. אני ממש מנסה לאמץ את הגישה הזאת - בגלל השנה וחצי הנוראיות שעברתי לפני תחילת ההריון הגעתי אליו במשקל שלא הייתי בו גם בסוף שני ההריונות בחודש תשיעי. והסטטיסטיקה, כמו תמיד, נופלת על הצד הרע - השילוב בין הגיל שהתקדם מאז ההריונות האלו להשמנת היתר הוביל לסוכרת. לא מפתיע אבל מכאיב.
קוסם לי מה שהצעת - לוותר על המעקב התכוף, אני באמת לא מרגישה שהמצב שלי מצדיק את זה. מקווה שהרופא שלי יסכים איתי בפגישה הקרובה.

 

[TheWindCriesMary]

אוף!

נשמע כל כך קשה ומתסכל העניין הזה. עוד קצת וזה מאחורייך, ואני כבר מזמינה אותך לבוא לעוגה מפוצצת סוכר ביחד עם הפיצ (או הפיצקית? הזכרון שלי לא משהו גם בימים כתיקונם) כשנהיה בחופשת לידה.
ועד אז - אולי כדאי לשקול להתייעץ עם איש מקצוע שיעזור לצלוח את הישורת האחרונה ולהכיל את כל הקשיים שמתפרצים בבת אחת?
&nbsp

 

[בשדרת האיזדרכת]

תודה לכולכן

קראתי את כל ההודעות יותר מפעם אחת וכל אחת עזרה במשהו.
הרבה רגשות מעורבים כאן וברור לי שהסוכרת פשוט מייצגת עוד קושי, עוד משהו שאין לי שליטה בו. ההבדל הוא שהפעם יש כאן משהו קונקרטי ולא ״רק אצלי בראש״ . לכן אולי זה אפיק שמעורר כ״כ הרבה תיסכול.
&nbsp
אני מודדת ורושמת כבר ארבעה ימים , ארבע פעמים ביום, מתנהגת כמו ילדה טובה ותוהה אם השד לא נורא כ״כ.