הכנה ללידה?

[קוראל34]

הכנה ללידה?../images/Emo12.gif

שלום לכולן- ילדתי ביום שבת בשש בבוקר, לאחר 12 שעות שהחלו בירידת מים ממושכת, נסיעה לתל השומר (מנתניה), צירים - בהתחלה ניסבלים, ולאחר מכן- מים חמים הקלו, אך לקראת אחר הצהריים- החלו כאבים בלתי נסבלים, ורק בתחנונים קיבלתי אפידורל.. ואז כיף.......... ועוד הרהרתי על האפשרות ללדת בלי.. ככה התענגתי על הרעיון כי בדרך כלל אני לא מתמוטטת מכאבים... השעות הבאות עם האפידורל עברו בנעימים, עד לפתיחה של 10 , ולכאבי צירי הלחץ - שהאפידורל לא עזר להרגיעם... לא הבנתי כל כך שאני מרגישה את הראש של התינוקת, וחשבתי שאני צריכה (סליחה על התיאור)לחרבן- וכך ביקשתי כשעתיים לנתק אותי כדי שאוכל ללכת לחרבן- הרופא ביקש ללחוץ ואני התעקשתי שאני צריכה לחרבן , וכך עד שאיימו בלידה מכשירנית ואז החלטתי שמה שיהיה יהיה ולחצתי כמו שבחיים לא לחצתי. הכאבים היו בלתי סבירים והראש לא יצא בקלות - הייתה הרבה תמיכה מהמיילדת המקסימה והמעודדת, ולבסוף שמעתי את המילים המבורכות - אל תלחצי יותר... לאחר הלידה - שהתכוננתי אליה כשנה בפורומים הכנה ללידה ספרים וכל מקור אפשרי- וכן חדר בשיבא בייבי (אני ממליצה - למרות שלא הקל על הטראומה של הלידה- מאוד עוזר לעבור את "החוויה" המפוקפקת הזו) אני שואלת- יש נשים שמכנות את הלידה ומתארות אותה כחוויה שמימית ורוחנית, ובנוסף לסיפורי לידה ללא אפידורל (ישמור השם). אני לא מחשיבה את עצמי לבחורה שכאב מכריע אותה - ולמרות זאת הכאבים היו מעבר ליכולתי ומיררתי בבכי ללא יכולת לשלוט בעצמי וצרחתי (פולניה כבר ציינתי?) דרך אגב- תפרים היו רק שניים מאוד קטנים ורק קוסמטיים- ניסיתי את האפינו כשלוש פעמים ועיסוי - פעם אחת - שניכשל)- בנות אל תלחצו כשאומרים לכן לא ללחוץ- כך אני ניצלתי מהתפרים. אני לא מספרת את זה סתם - אני רוצה לשאול האם רק אני אזכור את הלידה כל חיי כטראומה, בעוד אני שומעת על חוויות שמימיות, או שיש כאן שיכנוע עצמי או חוזק שלי אין? אשמח לשמוע אתכן... זה מאוד מציק לי... בנוסף להרגשה לאחר הלידה ולמציאות החדשה חוץ מהכאבים הגופניים (ולי עוד היה מזל ואין לי הרבה מכאובים גופניים) הציפייה לתינוקת והמציאות - היא נולדה דומה לבעלי ולא לי - ושוב - אני יודעת שעליי להודות לאל על ילדה בריאה ועל הלידה וכו' - אך אני משתפת בהרגשותיי ותחושות קיימות בשטח, ורוצה לדעת האם אני היחידה... אני אשמח לשבירת קשר השתיקה אם קיים כזה בנושא... התחברות לתינוק וזרות ... סליחה על האורך - יש לי עוד המון לכתוב ואני עוד מקצרת... תודה לכולכן - חברותי לאימהות להורות ולמין שלנו - שהוא ללא ספק - המין החזק

ההודעה נכתבה בפורום הורים לילדים אך זהו הפורום הנכון - אשמח לתגובות..

 

[אפרת12]

דבר ראשון - ברוכה הבאה ../images/Emo140.gif

דבר שני - יש במאמרים קטגוריה של סיפורי לידה, ואם תקראי קצת, תראי שהרבה לידות הן לא בדיוק כפי שחלמנו, כפי שתכננו וכמו שסיפרו לנו. ובכל זאת - הרוב יולדות שוב. כנראה שהטראומה מיטשטשת עם הזמן. לגבי התחברות לתינוק - אני לא יודעת אם היה כבר שרשור בנושא בפורום הזה, אבל השאלה הזו עולה הרבה פעמים. בסיפורי הלידה אפשר לקרוא איך התאהבנו בתינוק/ת שלנו ברגע הראשון ושלל סופרלטיבים אחרים. ואני מאמינה שזה אכן קורה. אבל גם - לא לכולן. אולי נדמה שיש קשר שתיקה מסביב לזה, כי כאילו "לא נעים" - מה ז"א לא התאהבת בו בשניה הראשונה

אני יכולה לספר לך שהדבר הראשון שאמרתי לבן שלי בחדר לידה היה "מאיפה באת

". הוא לא היה, ולדעתי עדין - לא דומה לאף אחד. לא התאהבתי בו לא מהרגע הראשון ולא מהשבוע הראשון. אחריות גדולה - כן. אהבה - לא. חיבור - אולי. ואת באמת חושבת שאם היא היתה דומה לך היית מרגישה יותר מחוברת אליה

אני בספק. אני חושבת שפשוט מצאת צידוק. אבל את ממש לא חייבת. בהדרגה, עם הזמן שעובר - היא תתחיל ליצור קשר עין, ולחייך, ולתקשר בדרכים שלה. אני בטוחה שאז תרגישי אחרת. כרגע את עדין תחת רושם הלידה - והיא קשורה לזה

אל תחשבי שמשהו מכל זה הוא סופי - הדברים משתנים כל הזמן. פשוט - בלי לחץ, תירגעי ותחיי את חיי המשפחה החדשים שלך. זה הכל...

 

[rona25]

את עדיין תחת הלם הלידה והטראומה

שחווית ותוספי לזה את כל ההורמונים, אין פלא שאת לא רוצה לחזור על החוויה שהיתה כ"כ קשה. גם אני עברתי לידה קשה וממושכת - 25 שעות, הייתי כ"כ מותשת שאחרי הלידה רציתי רק לישון, לא עניין אותי התינוק שלי, אפילו לא נתתי לו לינוק ולשכב עלי - רציתי רק שהכל יגמר ולישוןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן כמובן שלמחרת התעשתתי על עצמי, הלכתי לתינוקיה וראיתי את הדבר הכי מקסים ויפהפה שוכב שם וישן, והתאהבתי בו

לגבי מה שאמרת - שהילדה דומה לבעלך ולא לך - זה מסוג הדברים שמשתנים. הילד שלי היה תינוק ממש מכוער, היתה לו צורת ראש מוזרה, שיער כהה ועיניים כהות ולאחר מס' חודשים הוא התבהר ונהיה תינוק בלונדיני תכול עיניים ומתוקי, ודומה לי!!! אז חכי קצת, תני לזמן לעשות את שלו , מתקפת ההורמונים תשכח, הכאבים הגופניים יחלפו ותראי שמתישהו עוד שנה שנתיים אפילו תתחילי לחשוב על תינוק חדש וזה יפתיע אותך (כמו שהפתיע אותי שהצהרתי שככל הנראה הילד הזה יהיה בן יחיד כי אני לא מתכוונת לעבור לידה נוספת בחיים שלי, ועכשיו אני בשבוע 19 היריון שני)

 

[בלינקה]

ברוכה הבאה ומזל טוב ../images/Emo13.gif

רבות חוות את הלידה כטראומה. כ ו שכבר המליצו לך, את מוזמנת לקרוא במאמרי הפורום סיפורי לידה, ולראות שכל אחת חווה את הלידה אחרת. ובכל זאת, רובנו רוצות ללדת שוב. כי הגוף מבריא, והנפש מחלימה, והתוצר, שבהתחלה אנחנו לפעמים ממש רוצות להחזיר לבית החולים, הופך להיות היצירה האהובה עלינו ביותר. תמיד כששואלים על העניין הזה חשוב לי לספר. ממש לא התאהבתי בבת שלי עם הלידה. הוציאו והניחו עלי תולעת כחולה. ואחר כך במשך כשלושה שבועות השתעשעתי ברעיון של להחזיר אותה. ועוד שבועות רבים אחר כך, לפחות חודשיים-שלושה אחרי הלידה, הרגשתי כאילו יש לי בבית תינוקת מאד חמודה, אבל מתי כבר אמא ואבא שלה יבואו לקחת אותה? וזה עובר. והאהבה גדלה. והיצור הקטן והצורח והמעצבן והתובעני הופך ליצור מחייך, שאוהב אותך הכי בעולם, ומדבר אליך, ופלא ההתפתחות שלו מותיר אותך פעורת פה בידיעה שלך יש חלק כל כך גדול בזה. רק עכשיו ילדת. כל קשת הרגשות הקיימים היא לגיטימית לחלוטין, והיא תשתנה עם הזמן, מהר יותר מכפי שאפשר לתאר. תישארי. זה מועיל

 

[אמאאור]

ברוכה הבאה ../images/Emo39.gif

קודם כל - מזל טוב אמא. נכון שכולם אומרים לך את זה? אבל להיות "אמא" זה לא תמיד הכי אינטואיטיבי או טבעי שבעולם. להיות "אמא" זה קונספט חדש, שונה ולא מוכר. להיות אמא זה תהליך, זה משהו שנבנה, וזה ולוקח זמן, זמן ועוד זמן, ונסיון, ושיגרה, ולהתרגל... בשניה אחת החיים מתהפכים לחלוטין. לא עוד תשעה חודשי הריון או יממה-שתיים של לידה. הופ! הכל נגמר, והנה אתם הורים, את אמא. מעכשיו את כבר לא באור הזרקורים, ומושא ההתעניינות הבלעדי הוא התינוק. ואת, את האמא שלו - ובבת אחת את אמורה לטפל במקצועיות, לאהוב כאילו שזה הכי טבעי שבעולם, להתחבר ליצור החדש הזה, שאינך מכירה... תני לעצמך זמן. הרבה סבלנות, אורך נשימה וזמן. לא, לא כולן מתאהבות בשניה הראשונה. ממש-ממש לא. להרבה מאוד נשים זה לוקח זמן, ואינטראקציה, ולהתרגל לתינוק, ולסיטואציה החדשה, ולעבור את מתקפת ההורמונים של אחרי הלידה, ולנחלים רגשית, ולהתאפס, ולקלוט שהעולם התהפך והחיים השתנו לחלוטין, ואף פעם לא יהיה מה שהיה פעם. אני מצרפת לך פה קישור למאמר בדיוק בנושא הזה וגם לאחר - לא פחות מתאים. ועוד - ממליצה לך לעשות חיפוש בפורום על שם המשתתפת "איושי". תקראי קצת על תהליך החיבור שלה לתינוק שלה, ותביני, שאת ממש - אבל ממש - לא היחידה. אני גם אבקש ממנה להיכנס לפורום ולהגיב.

וסתם למען הגימיק - גם התינוקת שלי דומה בעיקר לבעלי. אז מה? בעיני היא הכי יפה בעולם.

 

[אמאאור]

ברח הקישור השני

הנה שוב.

 

[g a n i]

../images/Emo41.gifתראי מה כתבנו פה

וזה רק מהשבוע +- האחרון

כולנו חולקות את ההרגשה (ורגשות האשמה...) במינון זה או אחר. חווית ההורות היא עצומה, בלתי ניתנת לתיאור, היא מעבר לכל דמיון. המפגש הוא מהמם: ההורמונים

העיצוב המחודש של מע' היחסים במשפחה

העייפות

הגוף החדש והמוזר

יש רגעים שרוצים לארוז

ול

, ל

או ל

תקשיבי לנשים החכמות פה. תני לעצמך ולבן זוגך זמן. תשתדלי לנוח כמה שאפשר (9:15 בבוקר זו יופי של שעה לישון אם הקטנה נרדמה!), העייפות המטורפת היא פקטור גדול בהרגשת הבילבול והייאוש. והיא מצטברת לאט ופתאום את מגלה שלא ישנת חודש... לאט לאט אתם תכירו ותבינו אותה, היא תכיר אתכם (ואל תשכחי שלפעמים היא בעצמה לא מבינה מה היא רוצה. העולם זר ומוזר לה, כל מה שהיא מכירה זה אותך, וגם זה-מבפנים). האור בקצה המנהרה הוא החיוך המודע הראשון

פתאום תרגישי אמא

(ואם את מברות המזל, אולי אפילו לפני

)

 

[עכשיו אמא של גל]

בערוץ 8 הייתה תכנית על מחקר שנעשה

והראה שרוב התינוקות דומים לאבא עם הלידה. כאילו זאת דרכו של הטבע להוכיח לאבא שזה התינוק שלו. במשך הזמן הם משתנים כל כך. קראתי את מה שכתבת בהורים לתינוקות, את עוד תחייכי אל עצמך בעוד מספר חודשים כשתראי את השינוי שחל בתינוקת שלך

 

[1אמאלה]

ראיתי שכבר הוסיפו את הקישור

למה שאני כתבתי אז בכל אופן- היום הילדון שלי בן חודש. אני יכולה להגיד לך שהחודש הזה היה מהקשים ומהנפלאים בחיי. בשבוע הראשון שהיינו בבית לבד הייתי על סף יאוש,רציתי רק שיקחו אותו כבר ממני,להחזיר אותו לבי"ח.. ומאז למדנו להכיר אחד את השניה וזה השתפר. קיבלתי גם המון עזרה מבעלי המדהים ומהבנות המדהימות פה ולמדתי שזה בסדר להגיד-קשה לי,אני צריכה עזרה,אני צריכה להיות קצת לבד.. אז קיבלתי עזרה מכל מי שרק יכולתי וכשכבר היה כבד עלי נתתי את הילד קצת לבעלי ולחמותי והלכתי לסיבוב לבד עד שמצאתי את עצמי מתגעגעת לילד וחזרתי הביתה. אז זה לא קל אבל זה משתפר. ובקשר לאהבה-כל יום החיבור גובר מעצם העובדה שאתם כל הזמן ביחד והיצור הקטנטן הזה צריך אותך ולפעמים שום דבר לא ירגיע אותו חוץ ממך,אז זה מתחיל מצורך לטפל בו ולאט לאט זה הופך לאהבה. היום,חודש אחרי אני יכולה להגיד שאני אוהבת אותו הרבה יותר מההתחלה אבל גם לאהבה הזאת עוד יש לאן לגדול. המון הצלחה,תנשמי עמוק ותדעי שאנחנו פה אם את צריכה.

 

[משוש30]

מעתיקה לך לכאן משהו שכתבתי

כמה ימים אחרי הלידה של מתן ואני גם חושבת שכל לידה היא סוג אחר של החוויה והלידה הבאה כלל לא חייבת להיות טראומה. וכמובן ברוכה הבאה... אז ככה אני רוצה להגיד לכן שלפני הלידה שלי הייתי מאד נגד כל דבר טבעי בלידה. אפידורל רציתי כבר חודש מראש שיהיה בטוח, על כך יולדות הבית למיניהן הסתכלתי בתמהון מעורב בתיעוב מה (כל ה"רוחניות" האלה נו באמת), ליולדות בחדר טבעי או השואפות ללדת שם התייחסתי ברחמים ובהתנשאות מה על הסבל המיותר שהן הולכות לעבור, בקיצור אם הייתי יכולה לדלג על "חווית" הלידה הייתי עושה את זה בשמחה. (רק שתבינו שהעכבר שלי במחשב הוא בצורת סוסון ים- החיה האהובה עלי ביותר כיוון שזה הבעל חיים היחיד שם הזכר הוא היולד ולא הנקבה...). בכל מקרה אני חייבת להגיד שהמון דברים השתנו אצלי אחרי הלידה. אז כן, אני עדיין בעד אפידורל, אבל אני, שאמרתי שאני בלי אפידורל לא יולדת, עברתי את כל צירי הזירוז שלי (6 וחצי שעות) וכאבי התופת המתלווים אליהם בלי אפידורל כי לא הייתה לי פתיחה,ורק בחצי שעה האחרונה נתנו לי את הזריקה המיוחלת. בשעה וחצי האחרונות קיבלתי טשטוש שגרם לעולם סביבי להתכווץ ולהתמקד בעיקר בכאבים, למרות שנתן לי הפסקות של 2-3 דקות בין הצירים... אבל בסוף הלידה פתאום הרגשתי תחושת החמצה מסוימת שהייתי עם טשטוש, הרגשתי איפשהו שפיספסתי במידה מסויימת את אותה חווית הלידה, ועם זאת הלידה הייתה אחת החוויות החזקות ביותר שהיו לי בחיים. כן זה כאב ואפילו מאד, אבל החוויה העיקרית שחוויתי באותו רגע הייתה חוויה זוגית מדהימה. בכל הכאבים היחיד שראיתי מולי כל הזמן (למרות שהיה צוות די גדול בחדר הלידה) היה בעלי. כל פעם כשהתחיל הציר עוד לפני שהתחלתי לצרוח הוא כבר ראה את זה על הפנים שלי והושיט אלי ידים, הוא החזיק אותי והרגיע אותי וליטף אותי והיה כל כולו בתוך החוויה האינטימית והחזקה שלנו, שלי ושלו. אפילו עכשיו כשאני חושבת על זה עולות לי דמעות בעינים. וכשמתן יצא החוצה הוא כמעט בכה וכל הזמן חזר ואמר "איזה קסם"...החוויה המדהימה הזאת של זוגיות, של יצירת קסם ביחד, של חיים חדשים שיצאו ממני היא חוויה בעלות עוצמות שחוויתי רק פעם אחת יחד עם בעלי, כשהיינו בחילוץ בתורכיה והשתתפנו בחילוץ של ילדה תורכיה שנמצאה חיה בהריסות אחרי 4 ימים והחילוץ שלה ארך יותר מיממה.גם שם הייתה הרגשה של קסם שנולדה מתוך כאב עצום, אפשר אולי להגיד שגם זו הייתה סוג של לידה וחוויה חזקה מאד לשנינו כזוג וכבני אדם. מה ניסיתי להגיד בהודעה האולי קצת מבולבלת הזאת? שלמרות, ואולי איפשהו בגלל, הכאבים החזקים לידה זה לא תהליך מפחיד. מהרגע שזה מתחיל אין דרך חזרה ופשוט מתמודדים עם זה. ובתהליך הזה מגלים המון על עצמך ועל הזוגיות ולא הייתי מוותרת על זה בחיים. אהה כן, למרות שאני אשמח לקבל אפידורל בלידה הבאה (ואם אפשר קצת קודם אפילו...) שיניתי את דעתי לגבי הבנות שבוחרות בלידה טבעית ולידת בית. זה עדיין לא כוס התה שלי אבל אני כבר לא אנטי.