הכנסת הבת למוסד

[ronitdd]

הכנסת הבת למוסד

גדי בהודעה לפני דיבר על הנושאים הרגשיים בענין הכנסת הילד למוסד. אנו בעת תהליך להכניס את בתנו למסגרת חוץ ביתית ואנו יחד עם העובדת סוציאלית עובדים את תהליך הבירוקרטי שכל מי שהכניס את בנו/בתו מכיר. אני שרציתי מאד להכניס את בתי למסגרת חוץ ביתי והגעתי יחד עם בעלי כי הדרך הטובה ביותר לנו ולילדינו ולבתנו החריגה היא הכנסתה למוסד מכירה את הרגשות המעורבים והכואבים. איני יודעת איך לעבור את הקושי והכאב הזה. גם מרגישה כי אפילו המשפחה הקרובה לא בדיוק יכולה להבין את הקשיים של העברתה למוסד למרות הקושי המרובה בבית איתה. בכל פעם שבו אני רק נזכרת שעוד מעט והיא עוזבת את הבית אני מזילה דמעות -מנסה להיות חזקה בבית לשאר הילדים אך איני יודעת כמה אוכל להחזיק כך מעמד. גם עתה בכותבי את ההודעה אני מזילה דמעות וכואבת.

 

[עמיקםרז]

../images/Emo91.gif

שלום רונית, אני ממליץ לך לקרוא את דברי תגובתו של ארצי אברהם בפורום לתמר תחת הכותרת "אי ודאות". אישית אני מזדהה עם כל מילה שם. עמיקם

 

[gadi7]

אצלי דווקא כל המשפחה

ז"א אשתי, אחיותיה, הוריה וגם הורי בעד כניסת הילד למוסד. אני לא כל כך בעד אבל השביעו אותי לא להתנגד ולא לתקוע מקלות בגלגלים. נמאס לי מוויכוחים וממריבות ובסופו של דבר הילד יצא מהבית. ככל הנראה תצמח מכך תועלת מרובה בעיקר עבור אחותו התאומה, שהיא גם ילדה פגועת CP אם כי לא מפגרת כלל ואפילו חכמה. יהיה קל יותר להשקיע ולטפל בה, לדחוף אותה קדימה ולממש את הפוטנציאל הטמון בה, כאשר נוכל לחסוך את כל ההשקעה המרובה בזמן ובאנרגיה שאנו משקיעים באחיה התאום. לילדה יש סיכוי סביר לגדול ולהשתלב בחברה בצורה טובה ומועילה לכולם. מסיבה זו בלבד הסרתי את התנגדותי, אם כי אני עדיין לא משוכנע לחלוטין שזהו הצעד הנכון והמתבקש כעת. לאורך זמן ברור לי לצערי שאין מנוס מכך.

 

[עמיקםרז]

הספקות

גדי שלום, הספקות המתלווים לצעד של הוצאת ילד לדיור חוץ-ביתי הם חלק בלתי נפרד מהתהליך והם בהחלט מקשים. יחד עם זאת זכור שגם במסגרת שאליה הוא יכנס אמורים להשקיע את מירב המאמצים והאנרגיה כדי להגשים את הפוטנציאל שלו. חשוב שתוודאו שזה אכן נעשה. ב ב ר כ ה, עמיקם

 

[עמיקםרז]

הכנסת ילד למעון

גדי שלום, אני בהחלט מבין את התתנגדות הרגשית שלך להוצאת הילד מהבית, שהיא כל כך טבעית ואנושית. גם אנחנו עברנו זאת כשהחלטנו להעביר את בננו, שהיה אז בן 3-4, למעון. דווקא משום כך אני מלא הערכה לכך שהצלחת להתעשת והסכמת להשתכנע, לאור הנימוקים ההגיוניים בעד הוצאתו למעון. תוכל למצוא כאן בפורום מכתבים של אחים/אחיות רגילים שגדלו עם ילדים עם פיגור ונפגעו מכך שכל האנרגיה של ההורים הופנתה לכיוון הטיפול בילד עם הפיגור על חשבון הטיפול ותשומת הלב שהיו צריכים להיות מנת חלקם. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באחות תאומה נכה שזקוקה להרבה מאוד טיפול והשקעה כדי למצות את הפוטנציאל שלה לגדול ולהשתלב בחברה בצורה טובה, כפי שכתבת. צריך לזכור גם שהשארת ילד עם פיגור בבית בכל מחיר עלולה להיות לרעתו. אין ספק שמסגרת המתמחה בטיפול בילדים כאלה עשויה למצות את הפוטנציאל הטמון בהם בצורה טובה יותר, במיוחד כאשר זה נעשה בתמיכת המשפחה ותוך קשר מתמיד איתה. האם בנכם כבר עבר להתגורר במעון? זהו תמיד שלב משברי קשה ביותר מבחינה רגשית. איך אתם מתמודדים עם התהליך? אם תרצה, אשמח "לדבר" אתך על הנושא, בין אם במסגרת הפורום ובין אם במסגרת התכתבות לכתובת הדואר האלקטרוני הפרטית שלי: [email protected] ב ב ר כ ה, עמיקם

 

[ronitdd]

הנושא הרגשי

ראשית אני שמחה שיש כאן אנשים שאכפת להם, מקשיבים ומגיבים. אני מבינה, מסכימה ומקבלת כל מה שנכתב כאן וגם מה שנכתב ע"י אברהם. לאחר לבטים קשים החלטנו (בעלי ואני גם יחד) לשים את הבת במוסד וזאת כמובן רק לאחר שהגענו למסקנה שגם לבני המשפחה יהיה טוב ורגוע יותר וכמובן שמקווים שלבת יהיה טוב יותר במקום עם ילדים הדומים לה. הקושי הוא שהילדה נמצאת עם פיגור קשה מאד היפראקטיבית אבל מצד שני מאד רגישה ומפותחת רגשית - יודעת מי משפחתה מה העדיפויות שלה כלפי הסובבים אותה מי אוהב אותה מי כועס עליה וכו' וזה מה שקשה לי - היא ילדה שמאד אוהבת את המשפחה הקרובה שלה ומעדיפה כמובן להיות איתנו תמיד. למרות ההחלטה הקשה שנעשתה והידיעה שכך טוב יותר הרגשות מציפים אותי וקשה לי רגשית. תודה על תשומת הלב

 

[שחרשחר1]

אני דווקא לא מדמיין בכלל

את אחיות שלי בהוסטל. אני זוכר שפעם ההורים שלי היו בחופשה בחו"ל או באיזה חור בארץ והן שמו אותן בנופשון ובאתי לבקר אותן - פעם ראשונה בנופשון שהיה ליד הבית שלנו בערך וראיתי אותן עם כל האנשים האחרים בנופשון...אני חושב שזה היה אחד הימים הכי קשים שעברתי...לא הבנתי בכלל מה הן עושות שם..אולי זה היה בגלל שכולם שם היו בגיל יותר מבוגר, או שהן נראו כמו ילדות קטנות שם...אני זוכר שבאתי אל ההוסטל הזה וראיתי אותן בתור עם כולם לחדר אוכל...נשבעתי לעצמי שיותר אני בחיים לא אחזור לשם (למרבה האירוניה קרה הדבר ההפוך)..אני חושב שזו אחת הפעמים הבודדות שבאה לי ההבנה הזו שהן באמת לא כמו כולם. אין לי מושג אם כדאי שאני אכתוב את זה...אני יודע שזה אחד הדברים הכי קשים להורים לעשות...אני מניח שגם ההורים שלי יעשו את זה מתישהו עד שאהיה מיליונר (פחחח) ואביא להן מטפלת...מצד שני, בתור מי שעובד בחינוך המיוחד, אני יודע שיש מקרים שהדבר הכי טוב שקרה להורים זה שהם הוציאו את הילד שלהם למסגרת - החופש שלהם ולמרבה האירוניה - גם שלו... לרוב הקשר נשאר חזק - אני מניח שהדבר קשור בהורה...לילד יש סוף סוף חברה שהוא יכול לפעול בה כשווה בין שווים, להיות יותר עצמאי, לחוות יותר חוויות בחיים, שכן יש הוסטלים שעורכים עם הילדים כל מני טיולים וחוויות. אין לי שום מושג איך מתגברים על רגש הפרידה...אני מניח שיש פה אלמנט של זמן שהוא חשוב - שדרושה ההסתגלות המתאימה, רגשית ומנטלית. בהצלחה שחר

 

[עמיקםרז]

תגובה

שחר שלום, הרגשות שהרגשת אז הם כל כך טבעיים, אבל לא בהכרח נכונים, ובעניין הזה, למרות שמדובר ברגשות, סגל זאת יש נכון ולא נכון. אני זוכר שכשבאנו לבקר בפעמים הראשונות במעון שבו מתגורר הבן שלי כבר 26 שנים. זה היה פשוט נורא, כי התחושה היתה ש"מה פתאום?! הוא בכלל כמו האחרים כאן!!". אולם זוהי תגובה בלתי רציונלית, ולאט-לאט מתחילים לראות את היופי שבסביבה האנושית, גם אם היא כל כך פגועה, יופי שהוא מעבר למראה החיצוני של אותם אנשים שחיים שם, אבל הוא קיים בכל אדם, ויהיה פגוע ככל שיהיה. אין לי היום ספק שהחום, האהבה, וההשקעה בפיתוח היכולת שהוא קיבל אינם פחותים ממה שיכלה הסביבה המשפחתית הטבעית לתת לו, ואף גדולים יותר. גם אם תהיה מליונר (כפי שאני מאחל לך...) ותוכל להרשות לעצמך לממן להן טיפול בבית- מי אומר שהטיפול בבית יהיה טוב יותר מאשר במקום שנבנה מלכתחילה כמיועד לטפל באנשים כאלה? ונכון, הזמן עושה את שלו, ומפנימים בהדרגה את התחושה שהילד באמת אינו ככל הילדים ושבעצם הוא זקוק למסגרת המיוחדת כדי לענות על צרכיו. ב ב ר כ ה, עמיקם

 

[שחרשחר1]

תגובה לתגובה

היי עמיקם, שבוע מצויין על זה בדיוק אני מדבר. על ההפרדה בין הרציונל לרגש עד כמה שניתן. אני מסכים באופן כללי עם מה שאמרת. לא אמרתי (לפחות ככה נדמה לי) שהילד יטופל טוב יותר בבית מאשר בהוסטל (למרות שלדעתי צריך לבדוק היטב את ההוסטלים - לא תמיד ההוסטל הוא כ"כ טוב עם יחס חם כ"כ כמו שנדמה, אני מכיר הוסטל עם לא מעט הורים ממורמרים). הזמן באמת עושה את שלו...ואין ספק שהיופי הוא מעבר למראה חיצוני, הוא גם לפעמים מעבר להתנהגות החיצונית הנראית לנו...זו הייתה הפעם הראשונה וממש לא האחרונה שהייתי שם. מאז הייתי שם עוד הרבה פעמים ללא קשר לאחיות שלי ויצרתי קשר טוב עם חלק מהאנשים שנמצאים שם.. בנוגע למה שהרגשתי אז...אני לא יודע אם רגש זה משהו נכון או לא נכון ממש...הרציונל שמאחורי זה - עליו לדעתי יותר אפשר להתווכח אבל זה כבר וויכוח לפסיכולוגים... שבוע מצויין

 

[עמיקםרז]

על חשיבות מעורבות המשפחה במסגרת

היי שחר, אתה צודק מאוד לגבי החשש שהילד לא יטופל כראוי מחוץ לבית, ומכאן נובעת חשיבות מעורבות המשפחה בהוסטל או בכל מסגרת דיור חוץ-ביתי אחרת. צריך להיות עם יד על הדופק. להורים ולמשפחות יש כוח אדיר כאשר הם מתלכדים לצורך ביקורת (או גם תמיכה) במסגרת שבה נמצא ילדם. אני אומר זאת מניסיון ארוך שנים, הן במסגרת שבני נמצא בה והן בפעילותי הציבורית באקים. למרבה הצער לא בכל המסגרות זה קורה, ואז ההורים נותרים ממורמרים עם תחושה של חוסר אונים, ועם חוסר הבנה שחוסר האונים הוא דבר שנובע מחוסר מעורבות והוא לא הכרח המציאות. בקיצור, חייבים למצוא את האיזון בין תמיכה במסגרת ומתן קרדיט למסגרת שהיא משתדלת לעשות את הטוב ביותר, לבין ביקורת ותביעה לשינוי, בתנאי שאלה יהיו קונסטרוקטיביים, ולא סתם הפגנת כוח (גם זה קורה, למרבה הצער). שבת שלום, עמיקם