בעקבות החיפוש האינטרנטי נתקלתי
ב
מאמר של
היינריך פון קלייסט על המריונטות כאידאל. זה הזכיר לי את הנסיונות של במאים שונים מתחילת המאה העשרים (למשל מיירהולד עם הביומכניקה שלו) ליצור תיאטרון בו השחקנים מונעים ע"י הבמאי כבובות - כמריונטות- לעומת שיטת סטניסלבסקי הפסיכולוגיסטית שדגלה בנסיון השחקן לפעול מתוך הרגש המנחה את הסצנה. כמובן שהמגמה הזו הושפעה מעליית מעמד הבמאי בסוף המאה ה-19, תחלת ה-20 (המגמה התחילה למעשה עם הופעת הבמאי כתפקיד מוכר, כי עד תחילת המאה ה-19, אם זכרוני אינו מטעני, השחקנים ביימו את עצמם, לפעמים בעזרת מנהל התיאטרון). ה
מאמר של פון קלייסט הזכיר לי גם את
גתה שהזכיר רבות את ההשפעה שלו מתיאטרון המריונטות. הוא הרי גם כתב את פאוסט בעיקבות גרסת מריונטות של המחזה שראה כילד. האידאליזציה של המריונטה אצל פון קלייסט הזכירה לי גם את ניטשה עם האדם העליון שלו, והפתיע אותי שפון קלייסט הקדים אותו בכמעט מאה שנה. מה שלא הפתיע אותי זה שקלייסט הוא גרמני. זה גרם לי להבין למה היה לי לא כל כך נעים לקרוא את זה. קלייסט->ניטשה->היטלר: צריך ליצור אדם חדש, עליון, תנועותיו מדוייקות, הוא מונע רק ע"י מרכז הכובד שלו, מנצח בכל קרב. כמו בובה על חוט. העדר הנפש והאינטיליגנציה יעזרו ליצור חיה/בובה בילתי ניתנת לניצחון. דבר אחרון שחשבתי עליו בהקשר הזה הוא שבעצם כל הסגנון הרומנטי (שקלייסט היה מייצג נאמן שלו בתחום המחזאות) יכול להיות טריגר לתאוריות מהסוג הנאצי. האוטופיזם והייאוש העמוק מהמפגש עם המציאות (שהוביל רבים וטובים להתאבדות), החיבור אל הצד החייתי שבאדם (ולא תמיד במובן הטוב של המילה), כל אלה יכולים בקלות להיגרר לתיאוריות גזע. לא פלא שהיטלר צייר בסגנון נאיבי-רומנטי. אה, ודבר הכי אחרון שחשבתי עליו הוא שמעניין שכמעט כל המחזות שהוצגו בתיאטרון מריונטות מתחילת המאה ה-19 ועד מלחמת העולם ה-1 השתייכו לסגנון הרומנטי. מה אתם חושבים?