המפתחות: לאפשר, להאמין, לסמוך ולעודד
שלום רב, תפקיד שיעורי בית הוא לאמן את הילדים לאחריות. הורה שמפציר בילד להכין שיעורים, שואל אותו אם יש שיעורים, מזכיר לו שיש שיעורים ומסביר לו על חשיבות הכנת השיעורים פוגע בהזדמנות של בנו לפתח עצמאות אחאית. הורה שמכין באופן קבוע עם הבן שלו שיעורים, בודק, מעיר, מפקח ומבקר מעביר את המסר אני לא סומך עליך, יוצר תלות ובדרך כלל גם מחבל בקשר עם בנו. וחבל! מה עושים? מבינים ומאמינים שהמורה נותנת ע"ב מותאמים לגיל. הילד יכול לעשות אותם בעצמו. מעבירים לילד את האחריות הבלעדית לשיעורים. מודיעים לילד שאנחנו באזור, הוא יכול לבקש עזרה אם וכאשר יצטרך. אנחנו מושיטים עזרה מצומצמת(על פי הצורך) ומפנים את הזירה. סומכים על הילד. הכנת שיעורי בית היא לא מבחן להורות טובה, וילד אינו "כרטיס הביקור" שלנו. למה הכוונה? למשל, לא יכין שיעורים תהיה לכך תוצאה בבית ספר- זו תהיה הזדמנות שלו לשקול אולי להכין בפעם הבאה. היגיע לכיתה עם שגיאות - תפקיד המורה ללמד ולעזור. מורים בחרו ומתוגמלים בשכר על עבודתם. אנחנו ההורים דואגים מידי (דואגים זה טוב המידי מיותר). רוצים בשביל הילד יותר מידי. עושים במקומו מה שהוא צריך ויכול לעשות בעצמו. בכך אנחנו משעבדים את עצמנו לשנים רבות של חזרה על לימודי בתי - ספר: יסודי, חטיבה, תיכון.... ומה יהיה בהמשך? האם לילד תהיה סקרנות, רצון ומוטיבציה להמשיך ללמוד? על מזבח שיעורי הבית עולים על שרטון הרבה מאוד יחסים בין הורים וילדים. אני קוראת לנו ציבור ההורים :" פנו דרך", אפשרו לילדים. לאפשר, להאמין, לסמוך ולעודד הם המפתחות. בהצלחה, עינת גבע.
