הכתבה במעריב על התאבדויות חיילים.

[רימון רסס]

הכתבה במעריב על התאבדויות חיילים.

היום התפרסמה במעריב כתבת תחקיר בנושא, התאבדויות של חיילים בעת וכתוצאה מהשירות הצבאי. לתומי חשבתי שבפורום הורי חיילים. כתבה כזאת תעורר תגובות עירניות ונוקבות, אבל מסתבר שתאריכי הגיוסים בקיץ הקרוב, מעסיקים את מבקרי הפורום. למי שלא קורא מעריב, לידיעתכם בשנת 2004 היו 28 מקרי התאבדות לעומת 5 הרוגים מתאונות מבצעיות ותאונות אימונים, ראו זה פלא צה"ל משקיע המון כדי להוריד את כמות הנפגעים בתאונות, ותבוא עליו ברכה, אך מפגין אטימות ואפס עשייה בנוגע להתאבדויות.אני מבין שכל הורה שנתקל בכתבה חושב "לי זה לא יקרה" ועובר לסדר היום, אבל יש בכתבה כמה מקרים לדוגמא, שצריכים לעורר הרבה מחשבה אצל הורים לחיילים ומתגייסים.למשל, יש שם מקרה של חייל בשם אנטון שופיק, ששירת במוצב של גבעתי, יום אחד כל חיילי המוצב הפסיקו לדבר איתו, כתוצאה מהחרם הוא ביקש שוש ושוב העברה מהיחידה בקשות שנדחו כמובן, ולאחר 4 חודשים הוא התאבד. מה אנו כהורים עושים למשל בסיטואציה דומה?

 

[s h o o s h a]

80% מהחילים המתאבדים לא היו אצל קבן

הדרך לשחרור מהיר מצה"ל, יודע כל טירון, עוברת במשרדו של קצין בריאות הנפש (קב"ן). אך בעוד שהקב"נים מסייעים לאלפי חיילים המבקשים להשתחרר מצה"ל מסיבות כאלה או אחרות - מתברר שדווקא שהרוב המכריע של החיילים שסובלים מבעיות נפשיות קשות מספיק כדי לשים קץ לחייהם לא מגיעים אליהם.

 

[טנצר בן עמי]

קראתי את הכתבה ואם תבקר בפורום יותר

תגלה שלא רק תאריכי הגיוס מענינים אותנו.(זה פשוט רלוונטי יותר בתקופה הזו). לעצם העניין, נכון הנושא כאוב ואני לא בטוח שאנו כהורים או הצבא יכולים לזהות מצבי מצוקה אצל ילדינו העשויים להביא לידי מקרי התאבדות. בחלק מהמקרים הילד מביא עמו בעיות מהבית, בחלק אחר של המקרים המסגרת הצבאית החדשה משפיעה ולפי הכרתי את תגובות הצבא לאחרונה, כל חייל שמאיים להתאבד או מודיע שמסרב להמשיך במסלול, מיד מפנים אותו למסלול תומך לחימה או תפקיד אחר. גם אביו של אחד מהאנשים בכתבה שירת כפסיכולוג בצבא (נדמה לי) ולא זיהה מצוקות אצל בנו שהתאבד כאשר כבר שרת שנים מספר בצה"ל. כולנו בוחנים אל ילדינו כמיטב יכולתנו לגלות סימני מצוקה, ונקווה שנצליח, למעשה נקווה שילדינו יחושו סבבא בצבא.

 

[s h o o s h a]

צבא תומך ומסייע

לא יודעת להגיד לך באופן כללי וגורף לגבי תפקוד הצבא במצבים מהסוג הזה אולם בהחלט יכולה לספר על שבעת מדורי הגיהנום שעבר בני עת רצה לפרוש ממסלול הלוחמים אליו התגייס. שום התחשבות, שום רצון ואוזן קשבת ושום הפניה למסלול אחר אשר יתאים הן לכישוריו והן לצרכי הצבא. הצבא, עם כל הכבוד, עדין צריך שיכשיר את המערך התומך (או איך שקוראים לכזה בצבא) ושייתן את הטיפול בידיים של אנשי מקצוע 'ותיקים'. לדעתי, טיפול נכון בידי אנשים 'נכונים' בהחלט יכול להביא להקטנה משמעותית במקרי ההתאבדות ובאירועים חריגים אחרים.

 

[טנצר בן עמי]

אני התיחסתי לשני מקרים שטופלו בצורה

הזו, מעבר לכך, אני מכיר באופן אישי שניים אחרים בריאים בנפשם(ואולי באמת לא)שלא שרתו ביחידה קרבית(בסה"כ פחות מחצי שנה בצה"ל), אחד מהם פנה לקב"ן וקבל דחיית שרות לחצי שנה(שוחרר ויגויס שוב) ואחר השתחרר עם פרופיל 21. לדעתי רואים כאן שינוי מגמה בצה"ל אשר אינו מעונין להסתכן עם חיילים מהסוג הזה. מצד שני(איפה הבושה?)קיימת לגיטימציה בציבור לפנות לקב"ן ולהשתחרר(ולא מסיבות רפואיות כמובן). בכל מקרה, את ואני ושאר ההורים בפורום כנראה נמשיך לפרגן איש לריעהו ולחזק את ילדינו שבחרו לשרת בצה"ל בצורה מכובדת.

 

[אוריתוש ענביתוש]

מתאבדים יש בכל מקום ובכל גיל

ישנם גם מקרים של צעירים שלא גויסו והתאבדו ושל צעירים שהשתחררו לאחר פניה לקב"ן והשתחררו וגם את המקרה של מייק ברנט כולם שמעו. שלאחר מכן התברר שמדובר במחלת נפש תורשתית וגם אימו ז"ל היתה מאושפזת במוסד לחולי נפש. יכול להיות שהטריגר של חלקם הוא הקשיים בצבא אבל אחר כך זה יכול להיות סתם אהבה נכזבת , כשלון בלימודים או קשיים כלכליים. בתמונה : לויתנים שהתאבדו - למה ?

 

[רימון רסס]

מה קשור מייק ברנט?

ידוע שאנשים מתאבדים בגלל סיבות שונות, כלכליות,רומנטיות, מחלות קשות וכו' יחד עם זאת במאמר שניים מחמשת הדוגמאות הם חיילים שסבלו ביחידה, הדבר הובא לידיעת המפקדים גם ע"י הורי החיילים, המצוקות היו גלויות, ובכל זאת לא נעשה דבר.אסור לשכוח שחיי בנינו נתונים בידיהם של חיילים שנולדו רק שנה או שנתיים קודם,ראוי להזכיר את אהוד שניאור ז"ל שטורטר למוות ע"י מ"כ מנוול.האם הורים יכולים לסמוך על שיקול הדעת של המפקדים?

 

[The Blue Fairy]

ההורים צריכים לסמוך על שיקול דעתו

של המפקד כי אין מה לעשות, אתה לא יכול לבוא לשם ולראות כיצד הוא מתנהג לבנך. אבל גם חשוב מאוד לראות לבד שינויים על הבן, לשמוע על קולו ולראות אם הוא מדוכא.

 

[oshiko]

הנושא הזה עלה מספר פעמים

בתולדותיו הקצרים של הפורום שלנו. הדוגמא הבולטת ביותר היא אירוע מצער מסוף אפריל. בעודנו מצפים לדיווח מטקס השבעה של טירוני חטיבת הנח"ל מרץ 05, קיבלנו במקום זה ידיעה מצערת על חייל שהתאבד בלילה שאחרי הטקס. היה לנו שירשור כואב, וכולם הדגישו את הצורך לשים לב לסימני מצוקה. השירשור מתאריך 29/4. בסוף מאי אירחנו כאן את הפסיכולוגית ציפי גון-גרוס, מחברת הספר "הורים מתגייסים". בעקבות שאלה של אחת ממשתתפות הפורום היא נתנה רשימה של אותות מצוקה שיש לשים לב אליהם: "להלן סימני מצוקה אפשריים של החייל (מדובר על מקרים קיצוניים) הפרעות שינה הסתגרות ובכי ניתוק הקשר עם חברים התפרצויות כעס דיווח על חיילים מן היחידה שלועגים לו בקביעות, מטילים עליו על משימות פרטיות תופעות גופניות שלא היו קודם קושי לחזור לבסיס תחושה שהמפקד "מחפש אותך" דיבורים על כך שהכל אבוד ושאין שום סיכוי שהדברים ישתנו במהלך הטיפול חלוקת חפצים שלו לחברים או לבני משפחה דיבורים על אנשים שהתאבדו ו"השתחררו מכל הסבל הזה" השירשור מתאריך 25/5 דוגמא נוספת היא שירשור שנפתח ב 6/6 בעקבות זיהוי סימני מצוקה של אב לחייל ביחידת המעברים של המשטרה הצבאית. זה היה שילוב של נקיפות מצפון בעקבות מקרה שקרה שם, שחיקה מהתפקיד, ואהבה נכזבת. הפורום התגייס לעזור לו וכולם הדגישו את הצורך לפנות לגורם מקצועי; מעבר לכך ענה לו גם פסיכולוג במסרים אישיים. ברור שזה רלוונטי לפורום, וזה בהחלט עולה למרבה הצער בנסיבות שונות.