הכתובת על הקיר - סוף
הוא חיכה לה באותו המקום בו נפרדו בפעם האחרונה. היא החנתה את מכוניתה ופסעה לקראתו. רוח קרירה נשבה במפרץ והיא אמרה לו ``בוא נשב במכוניתך``. הם נכנסו פנימה והתיישבו. הוא אחז בשתי ידיה ונישק אותן. הם עוד הביטו אחד בשני בחטף לפני שנפלו אחד בזרועות השני. הוא אימץ אותה בחוזקה אליו. הוא שלח את ידו וליטף את לחיה, העביר את ידו על גבי פניה בנגיעה עדינה. היא עצמה עיניה ונתנה להרגשה הטובה שאפפה אותה להשתלט לה על גופה. הוא קרב את שפתיו אל שפתיה ונשק לה. נשיקה ראשונה עדינה, כמו מלטף את שפתיה. וכך נשיקה ועוד נשיקה והם מצאו עצמם אחד בחיק השני בלהט ובתשוקה שלא ידעו זה זמן רב. ``אני אוהבת אותך`` היא לחשה לו שוב ושוב, ``ואני אותך`` השיב לה. ``קובי חוזר מהטכניון מאוחר הלילה, יש לנו זמן`` היא לחשה לו. הם ישבו במכוניתו שלוש שעות. שלוש שעות שחלפו להן כמו נצח נצחים אך בסיומם נראה כאילו בילו רק דקה יחדיו. הפרידה היתה קשה הפעם הרבה יותר. הוא לא רצה שתלך והיא לא רצתה ללכת. ``אני חייבת`` היא אמרה לו. נשיקה אחרונה והיא קמה ויצאה לה ממכוניתו. הוא התבונן בה בעודה הולכת ולחש לה מבעד לחלון ``מלאך שלי``. הוא התקשר אליה למחרת לעבודתה. ``חיליק, אנחנו חייבים לדבר`` היא אמרה לו. ``אני לא יכולה להמשיך כך`` היא הוסיפה. ``אתה חייב להיות חזק בשביל שנינו, אתה חייב לתת לי ללכת``. חיליק ישב בכסאו נדהם, הוא לא הבין כיצד הכל השתנה. ``נדבר בלילה היא אמרה, חייבת ללכת`` וניתקה את הטלפון. הוא הסתובב כל היום כמו זומבי, לא אכפת לו מאיש, הוא לא אכל ובקושי שתה משהו. הוא לא הבין איך חש תחושה שכאילו כל עולמו חרב עליו. ``מה איתה``, הוא חשב לעצמו, ``הרי גם היא סובלת לא פחות ממני``. הוא נזכר בשיר המפורסם של סטינג שאמר שאם אתה אוהב מישהו לפעמים אתה צריך לתת לו ללכת. במציאות זה הרבה יותר קשה חשב לעצמו. ``אני מצטערת חיליק`` היא אמרה לו באותו הלילה, ``אני מקווה שנשאר חברים``. ``כן`` הוא מלמל לעברה בעודו מדפיס את המילה הקצרה הזו בקושי רב, ``חברים``. ואז היא נעלמה לו מהמסך. ג`וד הפכה להיות היסטוריה. פרץ הדמעות הפתיע אפילו אותו, הוא בכה באותו הלילה כמו שלא בכה מעולם, הוא חש איך ראותיו מתחילות לצרוב ולשרוף לו. הוא חש בפעם הראשונה עד כמה באמת אהב אותה וידע שימשיך לאהוב אותה גם בעתיד. ``אבא תראה - דמעה על החלון`` אמרה לו בתו בזמן שהמטוס פרש כנפיים והמריא לו, ``כן`` אמר לה ``זו דמעה של מלאך``, ``המלאך של אבא``...
הוא חיכה לה באותו המקום בו נפרדו בפעם האחרונה. היא החנתה את מכוניתה ופסעה לקראתו. רוח קרירה נשבה במפרץ והיא אמרה לו ``בוא נשב במכוניתך``. הם נכנסו פנימה והתיישבו. הוא אחז בשתי ידיה ונישק אותן. הם עוד הביטו אחד בשני בחטף לפני שנפלו אחד בזרועות השני. הוא אימץ אותה בחוזקה אליו. הוא שלח את ידו וליטף את לחיה, העביר את ידו על גבי פניה בנגיעה עדינה. היא עצמה עיניה ונתנה להרגשה הטובה שאפפה אותה להשתלט לה על גופה. הוא קרב את שפתיו אל שפתיה ונשק לה. נשיקה ראשונה עדינה, כמו מלטף את שפתיה. וכך נשיקה ועוד נשיקה והם מצאו עצמם אחד בחיק השני בלהט ובתשוקה שלא ידעו זה זמן רב. ``אני אוהבת אותך`` היא לחשה לו שוב ושוב, ``ואני אותך`` השיב לה. ``קובי חוזר מהטכניון מאוחר הלילה, יש לנו זמן`` היא לחשה לו. הם ישבו במכוניתו שלוש שעות. שלוש שעות שחלפו להן כמו נצח נצחים אך בסיומם נראה כאילו בילו רק דקה יחדיו. הפרידה היתה קשה הפעם הרבה יותר. הוא לא רצה שתלך והיא לא רצתה ללכת. ``אני חייבת`` היא אמרה לו. נשיקה אחרונה והיא קמה ויצאה לה ממכוניתו. הוא התבונן בה בעודה הולכת ולחש לה מבעד לחלון ``מלאך שלי``. הוא התקשר אליה למחרת לעבודתה. ``חיליק, אנחנו חייבים לדבר`` היא אמרה לו. ``אני לא יכולה להמשיך כך`` היא הוסיפה. ``אתה חייב להיות חזק בשביל שנינו, אתה חייב לתת לי ללכת``. חיליק ישב בכסאו נדהם, הוא לא הבין כיצד הכל השתנה. ``נדבר בלילה היא אמרה, חייבת ללכת`` וניתקה את הטלפון. הוא הסתובב כל היום כמו זומבי, לא אכפת לו מאיש, הוא לא אכל ובקושי שתה משהו. הוא לא הבין איך חש תחושה שכאילו כל עולמו חרב עליו. ``מה איתה``, הוא חשב לעצמו, ``הרי גם היא סובלת לא פחות ממני``. הוא נזכר בשיר המפורסם של סטינג שאמר שאם אתה אוהב מישהו לפעמים אתה צריך לתת לו ללכת. במציאות זה הרבה יותר קשה חשב לעצמו. ``אני מצטערת חיליק`` היא אמרה לו באותו הלילה, ``אני מקווה שנשאר חברים``. ``כן`` הוא מלמל לעברה בעודו מדפיס את המילה הקצרה הזו בקושי רב, ``חברים``. ואז היא נעלמה לו מהמסך. ג`וד הפכה להיות היסטוריה. פרץ הדמעות הפתיע אפילו אותו, הוא בכה באותו הלילה כמו שלא בכה מעולם, הוא חש איך ראותיו מתחילות לצרוב ולשרוף לו. הוא חש בפעם הראשונה עד כמה באמת אהב אותה וידע שימשיך לאהוב אותה גם בעתיד. ``אבא תראה - דמעה על החלון`` אמרה לו בתו בזמן שהמטוס פרש כנפיים והמריא לו, ``כן`` אמר לה ``זו דמעה של מלאך``, ``המלאך של אבא``...