הלאה

[קרצינומה]

הלאה

לפני כחודשיים סיימתי טיפולים כמוטרפיים. לאחר ניתוח ולאחר תקופה ארוכה של טיפולים במהלכם הייתי די חזקה ואופטימית כמעט לחלוטין. לא עבדתי ואינני עובדת כעת. העברתי את זמני בעשיית דברים מעניינים למען עצמי ובאמת מלבד הטיפולים עצמם הייתי בסדר גמור. כשהסתימו הטיפולים חזרתי לעבודה בביה"ס הרגשתי לא שייכת , הטירדות היומיומיות נראו לי מטופשות. הכל איבד ממשמעותו. קיבלתי אפשרות לחופשה בתשלום מהביטוח הלאומי . פחות או יותר קפצתי על זה . האמנתי שאעביר את זמני בנעימים . מגיע לי לא? אחרי הבאסה ... כעת הבדיקות מראות שהכל בסדר . מלבד עייפות אני מרגישה טוב בלילות כשנעשה שקט בבית מזדחל אלי ספק גדול לגבי העתיד ..פחד כאילו החרב עדיין מונחת מעל ראשי . האם משתחררים מההרגשה הזו ? יש לי ילד בן 3 והבטחון שהיה לי קודם שאהיה איתו לאורך כל הדרך כבר לא קיים .שמעתי הרבה מקרים של חזרת המחלה . אני מפחדת לחיות ואני מפחדת למות אני רוצה עוד ילד בעתיד אך מפחדת לא להיות שם בשבילו בעוד 5, 10 שנים האין זה חוסר אחריות להביא לעולם ילד אחרי סיפור כזה? איך שמים הכל מאחורי הגב וממשיכים כאילו כלום לא היה.ולמה דווקא עכשיו אני לא יודעת מה לעשות עם הזמן , אני עצלנית ולא מתעניינת בשום דבר.

 

[מלמלה]

ברוכה השבה עלינו

איזה יופי שכרגע הכל טוב אני עוד מעט סוגרת שנתיים אחרי.. ולא לא השתחררתי הידיעה שהסרטן יכול לחזור ולצוץ.... יש לי ילדות קטנות בבית ובהחלט אני יודעת שלא בטוח שאזכה לראות אותן בבגרותם היום אני יודעת ולא רק בגלל מחלת הסרטן שלי ששום דבר לא מובן מאליו שאם הגעתי בבוקר לעבודה בזמן - זה המון אם ישבנו כל המשפחה בערב שבת לאכול ביחד זה המון

 

[אילת החן]

קרצינומה...../images/Emo42.gif

ראשית אפתח את דברי בשמחה גדולה, כי הפסקת להתמודד עם המחלה הזו עכשיו. אמשיך, בזה, שאני רואה שהרבה אנשים עוברים את הדברים שכתבת שאת עוברת, שהרבה אנשים אומרים שפתאום הפחד משתלט. (לצערי, טרם הצלחתי לחוות את החויה הזו, כי הגידול שלי נחשב לפעיל ולא ממש יודעים מה לעשות כדי להפסיק את הפעילות שלו, כדי ללחוץ על המתג...) אבל אני חברה בקבוצת תמיכה של חוסן, שרבים מחבריה הם אנשים שחוו בעברם את המחלה והחליטו לפעול למען איכות חייהם בעתיד, כדי להתמודד עם החויה, כדי להבין איך לגרום למחלה לא לשוב. החוויה המשותפת שלנו, בקבוצה, היא חויה מחזקת, מעשירה, חיובית שמחה ומלאת חיים. אני מוצאת, שהחברות עם אנשים שחוו דברים דומים, היא חויה מחזקת מאוד, שמאפשרת הבעת רגשות ועיבוד של הדברים שחוית. אני חושבת, שאי אפשר לדחוק את זה אל מתחת לשטיח כאילו היה "שפעת חזקה"... אני חושבת, שאת כוחותיך תשיבי לעצמך כאשר תמצאי לנכון להתמודד עם הדברים שעברת, שאת עתידה לעבור. את חייבת לעצמך את זה, אם באמצעות טיפול אישי, ואם באמצעות קבוצה תומכת של אנשים שעברו דברים דומים, אני אישית מאמינה בכוחה של הקבוצה, שכן, אף אחד לא יבין, לא את מה שעברת, ולא את עוצמת הקשר שנולד מההזדהות. אף יותר מכך, אני מאמינה שבאמצעות הטיפולים שאני עושה לעצמי, שעיקרם בעבודה קשה על הדברים שאיפשרו לגידול במח שלי לצמוח, אני אצליח להמיס אותו. שאת מה שהרופאים לא ממש עושים אעשה בעצמי. חוזרת ומציעה לך לפנות לחוסן או לכל מקום אחר, בו תוכלי לעבד דברים עם עצמך. אור ואהבה. אילת.

 

[אילת החן]

אגב..

אני בת 37 עם ילדים בגיל 9 ו-5, ומתכוונת להיות פה עד גיל 100!!!

 

[flying zebra]

../images/Emo9.gif עד גיל 100 לפחות!!!

 

[rubber duck]

לשחק את המשחק ולחיות את החיים

למה לשים הלכ מאחורי הגב ? למה את אומרת שאת עצלנית ? שחקי את המשחק העבירי את עצמך למרכז הבמה והתחילי במופע המופע זה החיים שלך אין חזרות , יש את החיים את עצלנית ? את זה את אמרת ולא אף אחד אחר הגידי לעצמך שאת חרוצה ושאת פעילה וההרגשה תשתנה מעבר לכך תני לגוף להתאושש , העייפות מסמנת משהו , נסי להבין מהו המסר של הגוף מצאי מה עמניין אותך ותהני מזה קחי את חייך למקומות המתאימים לך המון אושר ואהבה

שרון

 

[אחשל]

פחד../images/Emo121.gif ואופטימיות ../images/Emo42.gif

שלום קרצי

, הסיפור שלך מחזיר אותי 16 שנה אחורנית, לתקופה שמיד אחרי "הסיבוב הראשון". הייתי בטוח שניצחתי בנוק אאוט. והסתובבתי במין אופוריה כזו, לא ברורה...לקח לי לא מעט זמן לחזור לחיים "נורמליים"... הסיבוב השני, 9 שנים אחרי, תפס אותי בהפתעה מוחלטת. נשוי, עם שני ילדים צעירים, בשלב של ביסוס קריירה... ושוב, כמה חודשים של טיפולים והחלמה, שאליהם נלוותה עבודה מאוד משמעותית עם עצמי בהיבט הרוחני, ובחינה מחדש של החיים... ומאז, החשש מחזרה נוספת, הוא בן לוויה קבוע בחיי. אבל החשש הזה מהווה מנוף, מנוע - להקפדה על דרך החיים שבחרתי אחרי המחלה, על מנת למנוע חזרה נוספת. כמו שכתבה איילת - קבוצות התמיכה של חוסן בהחלט מסייעות בהתמודדות, גם (ואולי בעיקר) עם החיים שאחרי הסרטן. את מוזמנת להצטרף

ניר

 

[השף העירום]

בשעת לילה מאוחר מקווה שיצא משהוא...

המחשבות הללו זכורות לי, מאודדד הן עברו במוחי, מהרגע שהודיעו לי חד משמעית שהגידול שהסירו לבדיקה הוא סרטני. מחשבות על מה יהיה על ילדי, איך יגדלו ללא אב... מסכנים, מה אשמתם? אך ככל שעבר הזמן ובמיוחד לאחר שהודיעו לי שהטיפול הצליח, התחלף לי התקליט. התחלתי לחשוב על כל יום כמתנה משמיים, איזה כיף לי, ואיזו שמחה, הרי צריך לנצל כל יום, כל שעה, כל דקה... מה יהיה לאחר שאלך לא בידי, מה שקורה כאן ועכשיו זה בידי לכן רצוי שאדע לנצל זאת עד תום לחבק את החיים, לשמוח מדברים קטנים כגדולים ואם אני לא זוכר את זה לפעמים, מה לעשות זה קורה גם לי השחיקה הזאת של החיים, אז יש לי תזכורת בארנק "בדיקה תקופתית", תפסיק לפחד, תפסיק להתעצל צא לחיים, שאף אותם במלואם לריאות, הרי אני בר מזל ויודע את זה טוב מאוד...

 

[השף העירום]

ללכת הלאה

המלנכוליה הזאת והמחשבות הללו זכורות לי, מאודדד הן עברו במוחי, מהרגע שהודיעו לי חד משמעית שהגידול שהסירו לבדיקה הוא סרטני. מחשבות על מה יהיה על ילדי, איך יגדלו ללא אב... מסכנים, מה אשמתם? אך ככל שעבר הזמן ובמיוחד לאחר שהודיעו לי שהטיפול הצליח, התחלף לי התקליט. התחלתי לחשוב על כל יום כמתנה משמיים, איזה כיף לי, ואיזו שמחה, הרי צריך לנצל כל יום, כל שעה, כל דקה... מה יהיה לאחר שאלך לעולמי לא בידי, מה שקורה כאן ועכשיו זה בידי לכן, רצוי שאדע לנצל זאת עד תום. לחבק את החיים, לשמוח מדברים קטנים כגדולים ואם אני לא זוכר את זה לפעמים, מה לעשות זה קורה, השחיקה הזאת של החיים, אז יש לי תזכורת בארנק "בדיקה תקופתית", תפסיק לפחד, תפסיק להתעצל צא לחיים, שאף אותם במלואם לריאות, הרי אני בר מזל ויודע את זה טוב מאוד. קיבלתי במתנה את חיי שנית, הפעם אדע לנצלם עד תום. עם המון אהבה, חיבוקים ושמחה