הלב פתוח לרווחה / יותם שווימר
אחד הספרים היפים שראו אור לאחרונה הוא “קוטן-בוטן”, שכתבה ורד לבר, בעלת תאטרון הבובות הנודד “טוליק”, ואיירה כנרת גילדר, שלצערי ממעטת לאייר ספרי ילדים. החיבור בין השתיים מוצלח במיוחד, שכן הן בטקסט והן באיור – ובזכות עיצוב מצוין ובחירה טובה של פורמט לספר – הן מבטאות רגישות רבה, שימת לב לפרטים, עדינות ורוך, שהם מנת חלקה של היצירה האינטימית והעזה הזאת.
כריכת הספר (יח”צ)
“קוטן-בוטן” נמסר בחריזה מעולה ובמקצב שמדגים עד כמה פרוזה לירית היא אפקטיבית כאשר היא נכתבת היטב. הנימה של הסיפור עדינה אך אינה חמקמקה. לבר מיטיבה לבטא את קשת הרגשות של אפרת, הגיבורה, בצורה ישירה ובהירה. על אף הנטייה הרווחת בטקסטים מחורזים לפנות אל האסתטיקה המעורפלת משהו של השירה, הטקסט של לבר הוא ריאליסטי מאוד וחד-משמעי, ויחד עם זאת אין בו מילה מיותרת. אין הרחבה בתיאור דמות רק לשם הצגתה, אין הכפפה מלאכותית של ניסוח רק כדי להתאימו לחרוז, ואין עומס טקסטואלי שנוצר מתוקף ההגבלות של החריזה להתקדמות קצבית ונכונה של העלילה.
בהתאמה, גם הסצנות המאוירות מציגות הן את המבעים הרגשיים של הגיבורה, הן שומרות על קצב מדוד הנמצא בהלימה עם הביטוי הטקסטואלי של אותו מהלך. גילדר נעה בין איורי עמוד תחומים לאיורי כפולה אקספרסיביים ומלאי פרטים, וינייטות עדינות וקלוזאפים דרמטיים. ההבנה איזו נימה ויזואלית נדרשת לכל סצנה היא מהותית בעבודה של מאיירת, וגילדר מעצימה על ידי כך את הכוח הדרמטי והרגשי של הסיפור.
מתוך הספר (איור: כנרת גילדר)
אחד המהלכים היפים והמעניינים בסיפור קשור לנוכחות של החתול במבנה הסיפורי. הספר נפתח באפרת שפותחת “כדי סדק” את הדלת “ונזהרת פן יחמוק פנימה החתול המנומר”. המספרת מסתייגת מיד ומבהירה שהוא חתול חמוד ואהוב, אבל “היום, בחדרה [של אפרת. י.ש] – פוחד עד בלי די / בקופסה ישנה, מבוהל בפינה / פוער מקור / רועד מקור –” קוטן-בוטן, שהוא “גור דרורים גוזלי, ממורט”. הסיפור כולו מתמקד בהתעקשות של אפרת לטפל בגוזל האומלל, לדאוג לו ולתמוך בו, חרף התגובות של הסביבה (הילדים שלועגים, המשפחה שמנסה למנוע ממנה סבל עתידי אפשרי במידה והגוזל לא ישרוד). הסוף הוא טוב, והגוזל מתחזק, מבריא ולבסוף: “עף לשמיים, אל-על, אל האור, / הגוזל / שגדל / ועכשיו הוא ציפור”.
הסוף הוא בדיוק מה שציפינו ופיללנו לו, אין ספק. הוא אפילו אידילי מדי, במובן מסוים, שכן אפרת אינה מביעה עצב, מורת רוח או אכזבה מכך שתפקידה כמטפלת הסתיים. היא משחררת את קוטן-בוטן בחיוך, לאחר שהשלימה עם העובדה ש”הגיע הזמן” להיפרד ממנו. זו דווקא נקודה שבה ניתן היה להתייחס לקושי שפרידה מסוג זה מביאה עמה, שכן על אף שלא נמסר לנו שהשניים נפרדו לתמיד, ההכרה מחלחלת לתוך לבנו, שנחמץ משום שליווינו את אפרת בעשייתה הטיפולית לאורך הסיפור.
מתוך הספר (איור: כנרת גילדר)
מבחינת המבנה הסיפורי, לבר אינה מותירה אותנו עם סיום הנרטיב המרכזי. במהלך מעניין ומבריק בעיניי, היא שבה אל החתול; אותו “אקדח שהופיע במערכה הראשונה”, אם תרצו. עתה, משהוסר המכשול, וכיוון שהיא אינה נדרשת להגן עוד על הגוזל המסכן, דלתה שוב פתוחה לרווחה, ומי ממתין שם? “יושב נעלב / משפם עד זנב, / מתלקק, / מתנקה, / על השביל שם ממול, / לאפרתי שלו מחכה מחכה – החתול”. אה הא! אנחנו קוראים בהפתעה והתפעלות, אפרת לא נשארה לבד, החתול חיכה שהיא תסיים את מלאכת הטיפול שלה, והנה הוא עוד כאן, ממתין לילדה היקרה שלו, שאף מוזכרת בכינוי חיבה כדי להדגיש את הקירבה והאינטימיות.
זוהי דוגמא נהדרת לרמת הדיוק הפנומנלית של הטקסט. לבר לא מבטאת במישרין בטקסט את בדידותה של אפרת לאחר עזיבתו של קוטן-בוטן. היא נותנת לנו להסיק זאת בעצמנו מתוך הסיטואציה והחוויה הרגשית, ולכן הופעתו המחודשת של החתול, שנעדר מהעלילה כולה ומסמן למעשה את הוויתור שעשתה אפרת לצורך עזרה והגנה על אינדיבידואל שהיה בסכנה, היא בעלת כוח רגשי וסיפורי רב.
מתוך הספר (איור: כנרת גילדר)
עצם נוכחותו מול הדלת הפתוחה והעובדה שהמתין לאפרת עד “שהסיפור ייגמר”, מדגימות את ערכי החמלה והסולידריות ששורים לאורך הסיפור, ומתגבשים לכדי סוף טוב שלם ומושלם גם מבחינת הדאגה שאנו חווים כלפי אפרת בסצנה האחרונה עם קוטן-בוטן. בעשותה כך, גמלה למעשה לבר לגיבורה שלה באותו מטבע, והראתה כיצד נאמנות לערכים החיוביים המובעים לספר יכולה להיות מתגמלת, וכך חיברה בעדינות וברגישות בין פתיחת הסיפור שצברה משמעות של הקרבה כאשר השתלבה בסיומו.
הסופרת והמאיירת גם יחד מצטיינות בספר זה במלאכתן. בנוסף למה שהוזכר עד כה, יפה לראות כיצד גילדר התייחסה לאמנות הפיקצ’רבוק במלואה, והחלה את הסיפור כבר בפורזץ, בו נגלית אפרת עם הגוזל שנפל מהעץ, ואת דרכה הביתה עם ארגז בו היא נושאת את אותו גוזל. כך הסיפור מתחיל בפועל דרך האיורים, והסצנה הטקסטואלית הראשונה עם החתול באה מתוך הקשר שחדי עין כבר יבחינו בו. היא ממשיכה ברגישות לפרטים ולעיצוב העלילה לאורך הסיפור כולו, בין השאר בהכנסת פריטים רבים הקשורים לציפורים בחדרה של אפרת (מציורים ועד ציפורי אוריגמי), ומתוך רגישות לאותו חתול שנעזב, היא מוסיפה איור של אפרת קוראת ספר על חתולים דווקא, ליד טקסט שבו מצוין שהיא “מחכה, מחכה” להחלמתו והתפתחותו של קוטן-בוטן.
מתוך הספר (איור: כנרת גילדר)
רגישות ושימת לב אלו באות לידי ביטוי גם בטקסט, שנע בין התייחסות למצבי התודעה והרגש השונים של אפרת לבין פעולות ממשיות. ולצד זאת, מבחינה סגנונית, משלבת לבר בין מילים מוכרות ומבעים שגורים לבין ניסוחים המרחיבים את אוצר המילים העכשווי, כמו “ממורט”, “אגל של מים ופת”, “מזלפת”, “מצטנף”. שימת הלב לבחירות הלשוניות והבלטת מילים אלו בתוך ניסוחים ילדיים ויומיומיים, מעניקות עושר טקסטואלי נדיר בתקופתנו וגם הבנה מוצלחת מאוד של פרוזה שירית מחורזת, שבדומה למהלך הוויזואלי של הפיקצ’רבוק שביצעה גילדר, מדגימים כיצד שכלול של מלאכת הז’אנר מייצרת פורמט סיפורי בעל תנועה ומבע ייחודים.
“קוטן-בוטן” מאת: ורד לבר, איורים: כנרת גילדר. הוצאת כנרת זב”מ, 2023
הפנקס כתב עת מקוון לספרות ותרבות לילדים
ראה גם תגובה