BreakOfDawn
New member
הלב שלי שבור
מ' שלי (בעצם כבר לא..),
עזבת אותי ככה פתאום, ביום בהיר אחד אמרת לי שיש מישהי אחרת.
האמת שלא היינו ממש ביחד בזמן הזה..
הקשר בינינו תמיד היה לא ברור, התחיל עקום, דעך באמצע ואז היתה תקופה של קרבה גדולה (ולדעתי גם אהבה, למרות שלא נתנו לה מקום...).
כל כך אהבתי להיות איתך, לבלות איתך...
תמיד שימחת אותי, היית מקסים, ג'נטלמן, לא כמו ה"גברים" של היום.
אבל לא הסתדרנו באמת. זה תמיד נשאר שטחי.
אתה היית מתעצבן על האימפולסיביות שלי ואני הייתי מתעצבנת מכמה שאתה מרובע..
יש לך קשיים חברתיים, בחיים לא היית במערכת יחסים רצינית, לא ידעת מה לעשות ואיך להתנהג...
אבל כשהיית ספונטני- תמיד הצלחת. שימחת אותי, היית כל כך טוב אליי...
כל מה שאני מדמיינת מאז שהלכת ממני זה את הפנים היפים שלך מחייכים אליי.
הייתי מכורה לעיניים שלך ולחיוך שלך...
אני נזכרת כמה היה לך קשה להתנשק איתי בפה. ניסית, אבל שנאת עם הלשון..
לא יודעת אם הייתי מאוהבת בך או שפשוט נקשרתי אליך כל כך...
אני גם לא אשכח את הלילה השחור הזה, כשהכל היה מושלם ושמח כמו תמיד, והרגשתי בעננים, מאוהבת ומרחפת, ואתה דאגת להחזיר אותי למציאות.
בחיים לא חשבתי שאדע בדיוק את ההגדרה לכמה זיכרון יכול להיות מריר ובו זמנית מתוק. הזיכרון שהשארת לי.
אין לי כבר איך ליצור איתך קשר, היית מוכרח כי עברת הלאה, מצאת לך שידוך.
תמיד הכנת אותי ליום הזה אבל העדפתי לחיות איתך על זמן שאול מאשר ללכת.
אהבתי אותך, אהבתי כל דבר שקשור בך...
אני צריכה אותך. כל כך צריכה אותך...
אבל איחרתי את המועד. אני לא אהיה זאת שאהרוס את כל מה שאתה מצפה לו עכשיו...
זוכר שדיברנו על להתחתן?
זאת לא היתה שיחה רומנטית, אתה פשוט אחד כזה שאוהב שהדברים ברורים.
חשבתי על זה אבל ידעתי שזה בעייתי, בהתחשב שאתה שייך ללאום אחר.
זה גם פשוט הרגיש לי מהר מדי, קר מדי, מאולץ.
וגם הצעתי לי לעבור לגור איתך...
על זה כן שמחתי ורציתי, אבל ניסיתי להיות שקולה, ידעתי שיש לי עבודה כאן ומשפחה ובקיצור זה היה נראה לי מסורבל מדי...
בסופו של דבר אולי זה שאתה שייך ללאום אחר השפיע, כמו שהיה צפוי.
אבל אם לא, אז הכאב גדול מנשוא.
אם אני אחשוב על זה שבגלל החוסר ניסיון שלך, הפחדים של שנינו והפערים בינינו שלא התאמצנו לגשר עליהם זה נהרס- אני פשוט אשתגע.
לא רציתי לוותר עליך...
כולם בטח חשבו שאני טיפשה שאני עדיין איתך כשזה כבר לא הולך לשום מקום אבל פשוט לא יכולתי לעזוב.
בסוף אתה עשית את זה בשבילי...
הייתי נותנת את החיים שלי בשביל שתסתכל לי בעיניים שוב ותגיד לי שאתה יכול להסתכל עליי שעות, כמו שתמיד אמרת...
אני תמיד אהיה כאן בשבילך.
כמו עבד נרצע...
אני אולי אהיה עם אחרים, אבל הכל יהיה העמדת פנים, הסחת דעת לכאב הענק הזה שיש לי בלב.
אם תשמח בדרך שבחרת אז כנראה שבחרת נכון.
אני אנסה לשמוח בשבילך...
אבל אני מתה בפנים.
מ' שלי (בעצם כבר לא..),
עזבת אותי ככה פתאום, ביום בהיר אחד אמרת לי שיש מישהי אחרת.
האמת שלא היינו ממש ביחד בזמן הזה..
הקשר בינינו תמיד היה לא ברור, התחיל עקום, דעך באמצע ואז היתה תקופה של קרבה גדולה (ולדעתי גם אהבה, למרות שלא נתנו לה מקום...).
כל כך אהבתי להיות איתך, לבלות איתך...
תמיד שימחת אותי, היית מקסים, ג'נטלמן, לא כמו ה"גברים" של היום.
אבל לא הסתדרנו באמת. זה תמיד נשאר שטחי.
אתה היית מתעצבן על האימפולסיביות שלי ואני הייתי מתעצבנת מכמה שאתה מרובע..
יש לך קשיים חברתיים, בחיים לא היית במערכת יחסים רצינית, לא ידעת מה לעשות ואיך להתנהג...
אבל כשהיית ספונטני- תמיד הצלחת. שימחת אותי, היית כל כך טוב אליי...
כל מה שאני מדמיינת מאז שהלכת ממני זה את הפנים היפים שלך מחייכים אליי.
הייתי מכורה לעיניים שלך ולחיוך שלך...
אני נזכרת כמה היה לך קשה להתנשק איתי בפה. ניסית, אבל שנאת עם הלשון..
לא יודעת אם הייתי מאוהבת בך או שפשוט נקשרתי אליך כל כך...
אני גם לא אשכח את הלילה השחור הזה, כשהכל היה מושלם ושמח כמו תמיד, והרגשתי בעננים, מאוהבת ומרחפת, ואתה דאגת להחזיר אותי למציאות.
בחיים לא חשבתי שאדע בדיוק את ההגדרה לכמה זיכרון יכול להיות מריר ובו זמנית מתוק. הזיכרון שהשארת לי.
אין לי כבר איך ליצור איתך קשר, היית מוכרח כי עברת הלאה, מצאת לך שידוך.
תמיד הכנת אותי ליום הזה אבל העדפתי לחיות איתך על זמן שאול מאשר ללכת.
אהבתי אותך, אהבתי כל דבר שקשור בך...
אני צריכה אותך. כל כך צריכה אותך...
אבל איחרתי את המועד. אני לא אהיה זאת שאהרוס את כל מה שאתה מצפה לו עכשיו...
זוכר שדיברנו על להתחתן?
זאת לא היתה שיחה רומנטית, אתה פשוט אחד כזה שאוהב שהדברים ברורים.
חשבתי על זה אבל ידעתי שזה בעייתי, בהתחשב שאתה שייך ללאום אחר.
זה גם פשוט הרגיש לי מהר מדי, קר מדי, מאולץ.
וגם הצעתי לי לעבור לגור איתך...
על זה כן שמחתי ורציתי, אבל ניסיתי להיות שקולה, ידעתי שיש לי עבודה כאן ומשפחה ובקיצור זה היה נראה לי מסורבל מדי...
בסופו של דבר אולי זה שאתה שייך ללאום אחר השפיע, כמו שהיה צפוי.
אבל אם לא, אז הכאב גדול מנשוא.
אם אני אחשוב על זה שבגלל החוסר ניסיון שלך, הפחדים של שנינו והפערים בינינו שלא התאמצנו לגשר עליהם זה נהרס- אני פשוט אשתגע.
לא רציתי לוותר עליך...
כולם בטח חשבו שאני טיפשה שאני עדיין איתך כשזה כבר לא הולך לשום מקום אבל פשוט לא יכולתי לעזוב.
בסוף אתה עשית את זה בשבילי...
הייתי נותנת את החיים שלי בשביל שתסתכל לי בעיניים שוב ותגיד לי שאתה יכול להסתכל עליי שעות, כמו שתמיד אמרת...
אני תמיד אהיה כאן בשבילך.
כמו עבד נרצע...
אני אולי אהיה עם אחרים, אבל הכל יהיה העמדת פנים, הסחת דעת לכאב הענק הזה שיש לי בלב.
אם תשמח בדרך שבחרת אז כנראה שבחרת נכון.
אני אנסה לשמוח בשבילך...
אבל אני מתה בפנים.