Avitalstory
New member
נהוראי נולד וגדל ברחובות. הוא השני בין ארבעה ילדים.
כשהיה בן שש , הוא הכיר את סתיו , ילדה שעברה להתגורר באותה השכנה בה התגוררה משפחתו.
הם שיחקו ביחד, לאחר מכן הוא עבר עם הוריו לירושלים.
מילדותו נהוראי בלט באופיו העדין והשקט כלפיי חוץ. ילד מוכשר , שטוב בנגינה על פסנתר.
שנתיים וחצי לאחר שירותו הצבאי הוא נפגש עם עמוס בעזרת חברים משותפים שדחפו אותו להיבחן באודישן ללהקה, כי הם האמינו ביכולות המיזיקליות שהיו לו.
עמוס מצא את הפוטנצייאל הבלתי ממומש אצל נהוראי , דבר שגרם להצלחתו באודישן .
הוריו הוציאו מכיסם על מורים פרטיים כדי לפתח אותו אישית .
משום כישוריו המיוחדים והשונים שראו בו מקרוב.
בוקר שמשי קיצי , נהוראי קיבל טלפון אודות אימא שלו הגוססת מבית החולים, הוא הובהל לשם בשל הודעת הרופאים על קריסת מערכות שזוהתה אצל אמו החולה.
הוא נסע עם אביו ועם שניים מאחיו כדי להיפרד ממנה.
אבא סיפר לו שאמו נדבקה ממישהו ששכב לידה.
בעקבות שיחה עם הרופא המנתח שטיפל בה, התקבלה החלטה פה אחד לעשות ניסיון להציל את הגוף מקריסה מערכתית. הוא קבע שצריך לבצע טיפול דאליזה תוך שעתיים.
אך למרבה הצער, המצב של אימו הלך והתדרדר בשעות הערב המאוחרות.
בבוקר שלאחריו , החלה התדרדרות נוספת במצבה שהובילה למותה.
אמו חלתה במפתיע , נהוראי היה כבר בצבא והגיע לביקור כל שבת שנייה .
הרופא אבחן שמדובר בדלקת ריאות רגילה , היא הייתה אישה בריאה וחזקה שנהלה חיי משפחה ביד רמה.
ההלוויה נקבעה לשעה ארבע אחרי הצהריים , הם יעשו זאת לפני שקיעת השמש.
נהוראי היה עצוב מהרגע שבו התבשר על פטירתה של אמו בטרם עת.
בדרך להר המנוחות , בני המשפחה הצטיידו במעילים ובכובעים למקרה שהגשם ירד כפי שנאמר בתחזית הבוקר שבערוץ שתיים עשרה.
להפתעתם , הפעם החזאים טעו. זה היה יום חם יחסית לעונת החורף הארץ ישראלי.
הם השאירו את המעילים ואת הכובעים בתא המטען של הטיוטה קורולה.
הרב גזר את חולצתו הירוקה שנהוראי לבש לאות ציון האבל. הוא לא התאפק ופרץ בבכי מר.
נהוראי ונועם הסתמסו , עברו כבר חודש וחצי מאז פציעתה של נועם .
נועם כמעט החלימה לחלוטין , היא קבעה ללכת לרופא לביקורת כדי לדעת אם היא יכולה להשתתף בחזרות שוב.
מוקדם בעבורה להתחיל לשמוח על משהו שעוד לא בטוח, צפויה לה דרך ארוכה לעבור כדי שהיא תחבב על ידי בנות הלהקה.
נהוראי חשב על נועם. כמה היא הייתה חסרה לו. הוא חשב להתקשר אליה לברר מה איתה ומתי היא חוזרת ללהקה.
הוא שמע צלצול של הטלפון הנייד שלו, הוא הופתע לגלות שנועם יזמה להתקשר אליו ולא הוא.
" נהוראי מדבר." אמר נהוראי , " מה איתך?"
" כן , אני מזהה את קולך," אמרה נועם , " מה העניינים? ראיתי שלא התקשרת , אז החלטתי להרים טלפון אלייך."
" אני שומע רעש, את בדרך לאנשהו?" שאל נהוראי בסקרנות.
" אני בתוך האוטובוס , אני שומעת אנשים מדברים. איך היה היום שלך?" השיבה נועם.
" הלך בסדר , לאן יצאת?" אמר נהוראי בטון יבש.
" אני בדרכי לביקורת אצל הרופא." ענתה נועם.
" אה , לבדוק מה עם הרגל?" שאל , " אפשר להגיד שהחלמת?"
" מוקדם להגיד זאת. עוד לא. אני צריכה לתרגל טיפולי פיזיותרפיה בבית."
" שיהיה לך בהצלחה. מקווה שתחזרי אלינו. אני כבר מתגעגע."
" תודה. אני מקווה שאוכל לחזור ממנו עם בשורות טובות." אמרה נועם , מלאת תקווה .
נהוראי אמר לנועם " להתראות" וניתק את השיחה.
כשהיה בן שש , הוא הכיר את סתיו , ילדה שעברה להתגורר באותה השכנה בה התגוררה משפחתו.
הם שיחקו ביחד, לאחר מכן הוא עבר עם הוריו לירושלים.
מילדותו נהוראי בלט באופיו העדין והשקט כלפיי חוץ. ילד מוכשר , שטוב בנגינה על פסנתר.
שנתיים וחצי לאחר שירותו הצבאי הוא נפגש עם עמוס בעזרת חברים משותפים שדחפו אותו להיבחן באודישן ללהקה, כי הם האמינו ביכולות המיזיקליות שהיו לו.
עמוס מצא את הפוטנצייאל הבלתי ממומש אצל נהוראי , דבר שגרם להצלחתו באודישן .
הוריו הוציאו מכיסם על מורים פרטיים כדי לפתח אותו אישית .
משום כישוריו המיוחדים והשונים שראו בו מקרוב.
בוקר שמשי קיצי , נהוראי קיבל טלפון אודות אימא שלו הגוססת מבית החולים, הוא הובהל לשם בשל הודעת הרופאים על קריסת מערכות שזוהתה אצל אמו החולה.
הוא נסע עם אביו ועם שניים מאחיו כדי להיפרד ממנה.
אבא סיפר לו שאמו נדבקה ממישהו ששכב לידה.
בעקבות שיחה עם הרופא המנתח שטיפל בה, התקבלה החלטה פה אחד לעשות ניסיון להציל את הגוף מקריסה מערכתית. הוא קבע שצריך לבצע טיפול דאליזה תוך שעתיים.
אך למרבה הצער, המצב של אימו הלך והתדרדר בשעות הערב המאוחרות.
בבוקר שלאחריו , החלה התדרדרות נוספת במצבה שהובילה למותה.
אמו חלתה במפתיע , נהוראי היה כבר בצבא והגיע לביקור כל שבת שנייה .
הרופא אבחן שמדובר בדלקת ריאות רגילה , היא הייתה אישה בריאה וחזקה שנהלה חיי משפחה ביד רמה.
ההלוויה נקבעה לשעה ארבע אחרי הצהריים , הם יעשו זאת לפני שקיעת השמש.
נהוראי היה עצוב מהרגע שבו התבשר על פטירתה של אמו בטרם עת.
בדרך להר המנוחות , בני המשפחה הצטיידו במעילים ובכובעים למקרה שהגשם ירד כפי שנאמר בתחזית הבוקר שבערוץ שתיים עשרה.
להפתעתם , הפעם החזאים טעו. זה היה יום חם יחסית לעונת החורף הארץ ישראלי.
הם השאירו את המעילים ואת הכובעים בתא המטען של הטיוטה קורולה.
הרב גזר את חולצתו הירוקה שנהוראי לבש לאות ציון האבל. הוא לא התאפק ופרץ בבכי מר.
נהוראי ונועם הסתמסו , עברו כבר חודש וחצי מאז פציעתה של נועם .
נועם כמעט החלימה לחלוטין , היא קבעה ללכת לרופא לביקורת כדי לדעת אם היא יכולה להשתתף בחזרות שוב.
מוקדם בעבורה להתחיל לשמוח על משהו שעוד לא בטוח, צפויה לה דרך ארוכה לעבור כדי שהיא תחבב על ידי בנות הלהקה.
נהוראי חשב על נועם. כמה היא הייתה חסרה לו. הוא חשב להתקשר אליה לברר מה איתה ומתי היא חוזרת ללהקה.
הוא שמע צלצול של הטלפון הנייד שלו, הוא הופתע לגלות שנועם יזמה להתקשר אליו ולא הוא.
" נהוראי מדבר." אמר נהוראי , " מה איתך?"
" כן , אני מזהה את קולך," אמרה נועם , " מה העניינים? ראיתי שלא התקשרת , אז החלטתי להרים טלפון אלייך."
" אני שומע רעש, את בדרך לאנשהו?" שאל נהוראי בסקרנות.
" אני בתוך האוטובוס , אני שומעת אנשים מדברים. איך היה היום שלך?" השיבה נועם.
" הלך בסדר , לאן יצאת?" אמר נהוראי בטון יבש.
" אני בדרכי לביקורת אצל הרופא." ענתה נועם.
" אה , לבדוק מה עם הרגל?" שאל , " אפשר להגיד שהחלמת?"
" מוקדם להגיד זאת. עוד לא. אני צריכה לתרגל טיפולי פיזיותרפיה בבית."
" שיהיה לך בהצלחה. מקווה שתחזרי אלינו. אני כבר מתגעגע."
" תודה. אני מקווה שאוכל לחזור ממנו עם בשורות טובות." אמרה נועם , מלאת תקווה .
נהוראי אמר לנועם " להתראות" וניתק את השיחה.
